עזבתי בצהרי היום את ביתם של קיט ומרסי. בבוקר הם עזבו עם ארן וסברין לכלא הנשים, להקים את הסווט לודג' החמישי, ולקיים את הטקס. עם השקיעה, עצר לי אדם מבוגר, בישוף מורמוני לשעבר, אלן, מלווה בשתי פרדות, מרי ופוקסי, וכלבת רועים. אחרי שלושים ושמונה שנים, התגרש, עזב את דתו, והתחיל לחיות חיים רוחניים. שני משפטים שמאירים את מסעו: "נר החיים בוער בבהירות רבה יותר ברוחות ההרפתקה" (The candle of life burns brightest in the winds of adventure) ומשפט חכם נוסף לזכור "העוצמה הגדולה של האדם היא גם החולשה הגדולה שלו" (The person greatest strength is also his greatest weakness).
בלילה לנו בסיינט ג'ורג' (St.George), עיירה מורמונית. אנשים נוצרים, אשר הולכים בדרכו של ג'וזף סמית. בעבר רובם היו פוליגמים. דת שמאוד מזכירה את היהדות, והתא המשפחתי חשוב ביותר. בדרכנו אל הפארק הלאומי הגרנד קניון שבמדינת אריזונה, עברנו דרך עיירות פוליגמיות, בה התושבים חיים בקהילה סגורה, בדרך מסורתית, כאשר מספר נשים נשואות (לעתים חמש עשרה) לגבר יחיד. עצרנו בשמורה אינדיאנית "פייפ ספרינג" (Pipe spring) של שבט הפיוט (Paiute). שמורה קטנטנה ונחמדה. הפתיע אותי לטובה אחד השלטים שהוצב בכניסה לשמורה, שהתנגד לעישון (אין כמעט אינדיאני שפגשתי שאיננו מעשן) ושמחתי על ההתעוררות והחזרה למסורת, שעודד השלט השני.
חיפשנו אחר טקס סווט לודג' באזור, מאחר ואלן התעניין בדרך הרוחנית האינדיאנית. לאחר חיפושים קלים, פגשנו בבינג'מין, אינדיאני מבוגר (דומה מאוד לווילי), שהיה קצת חשדן, בראותו מורמוני וישראלית, אשר רוצים להשתתף בטקס הסווט לודג'. אותי הוא ניסה להפחיד "שיהיה חם מאוד" ואת אלן הוא העליב בשאלה ישירה "אם הוא מורמוני". הבנתי, כי האינדיאנים באזור לא ממש סלחו לאדם הלבן המקומי (המורמונים) על מה שקרה בעבר, וכי כמו שקיט אומר, מי שלא סולח, צריך לבקש מאלוהים שיסלח לו, על שאינו יכול לסלוח. בצורה מנומסת, הוזמנו לטקס שהתקיים בסוף השבוע, אבל לא הופענו, כי ידענו שלא היינו רצויים. התהלכנו ברחבי השמורה. שיחי צבר, יוקה, ערערים ומרווה מדברית, גדלו כאן ביובש ובחום הקיצוני, אליו כה התגעגעתי וחסר היה לי בצפון.
בגרנד קניון, כשמו כן הוא, אחד מהקניונים הגדולים בעולם, גדלים ערערים (מעלה בשמורה האינדיאנית אני ליד ערער מבוגר), אלונים, אורנים ועצים עתיקים בשנים. למצער, השמורה "מסודרת" מדי לטעמי, ופחות פראית, למרות שהיתמרנו לגובה של 2,300 מטרים. ציפור שיר יפייפיה, כחולה בוהקת, שבתה את לבי, Blue jay, או בשמה העברי: "עורבני כחול". שדות מרווה מדברית (Sage brush) היו פרוסים לאורך כל הדרך, מרווה דקת עלים ואפורה, אשר משוייכת לסוג הלענה (וגם מרה מאוד כמותה), אותה אני כה אוהבת להקטיר בעת התפילה.
חשבנו לבקר גם בקניון ברייס (Bryce canyon) ובפארק הלאומי ציון (Zion national park), שבמדינת יוטה, שאמורים להיות מדהימים ביופיים, אולם מהרתי להגיע אל ג'ושועה (בונה הסווט), אשר חיכה לי בדרום קליפורניה, שנתחיל את המסע שלנו לאורך החוף אל עבר הר שאסטה בצפון, שאליו נכספה נפשי. אלן לא נפרד מעמי בבוקר המחרת, מבלי שאעשה סיבוב על הפרדות. פעם ראשונה שלי, בהחלט חוויה.
בלילה לנו בסיינט ג'ורג' (St.George), עיירה מורמונית. אנשים נוצרים, אשר הולכים בדרכו של ג'וזף סמית. בעבר רובם היו פוליגמים. דת שמאוד מזכירה את היהדות, והתא המשפחתי חשוב ביותר. בדרכנו אל הפארק הלאומי הגרנד קניון שבמדינת אריזונה, עברנו דרך עיירות פוליגמיות, בה התושבים חיים בקהילה סגורה, בדרך מסורתית, כאשר מספר נשים נשואות (לעתים חמש עשרה) לגבר יחיד. עצרנו בשמורה אינדיאנית "פייפ ספרינג" (Pipe spring) של שבט הפיוט (Paiute). שמורה קטנטנה ונחמדה. הפתיע אותי לטובה אחד השלטים שהוצב בכניסה לשמורה, שהתנגד לעישון (אין כמעט אינדיאני שפגשתי שאיננו מעשן) ושמחתי על ההתעוררות והחזרה למסורת, שעודד השלט השני.
חיפשנו אחר טקס סווט לודג' באזור, מאחר ואלן התעניין בדרך הרוחנית האינדיאנית. לאחר חיפושים קלים, פגשנו בבינג'מין, אינדיאני מבוגר (דומה מאוד לווילי), שהיה קצת חשדן, בראותו מורמוני וישראלית, אשר רוצים להשתתף בטקס הסווט לודג'. אותי הוא ניסה להפחיד "שיהיה חם מאוד" ואת אלן הוא העליב בשאלה ישירה "אם הוא מורמוני". הבנתי, כי האינדיאנים באזור לא ממש סלחו לאדם הלבן המקומי (המורמונים) על מה שקרה בעבר, וכי כמו שקיט אומר, מי שלא סולח, צריך לבקש מאלוהים שיסלח לו, על שאינו יכול לסלוח. בצורה מנומסת, הוזמנו לטקס שהתקיים בסוף השבוע, אבל לא הופענו, כי ידענו שלא היינו רצויים. התהלכנו ברחבי השמורה. שיחי צבר, יוקה, ערערים ומרווה מדברית, גדלו כאן ביובש ובחום הקיצוני, אליו כה התגעגעתי וחסר היה לי בצפון.
בגרנד קניון, כשמו כן הוא, אחד מהקניונים הגדולים בעולם, גדלים ערערים (מעלה בשמורה האינדיאנית אני ליד ערער מבוגר), אלונים, אורנים ועצים עתיקים בשנים. למצער, השמורה "מסודרת" מדי לטעמי, ופחות פראית, למרות שהיתמרנו לגובה של 2,300 מטרים. ציפור שיר יפייפיה, כחולה בוהקת, שבתה את לבי, Blue jay, או בשמה העברי: "עורבני כחול". שדות מרווה מדברית (Sage brush) היו פרוסים לאורך כל הדרך, מרווה דקת עלים ואפורה, אשר משוייכת לסוג הלענה (וגם מרה מאוד כמותה), אותה אני כה אוהבת להקטיר בעת התפילה.
חשבנו לבקר גם בקניון ברייס (Bryce canyon) ובפארק הלאומי ציון (Zion national park), שבמדינת יוטה, שאמורים להיות מדהימים ביופיים, אולם מהרתי להגיע אל ג'ושועה (בונה הסווט), אשר חיכה לי בדרום קליפורניה, שנתחיל את המסע שלנו לאורך החוף אל עבר הר שאסטה בצפון, שאליו נכספה נפשי. אלן לא נפרד מעמי בבוקר המחרת, מבלי שאעשה סיבוב על הפרדות. פעם ראשונה שלי, בהחלט חוויה.
רשומות
נשמעת חוויה מדהימה!
השבמחקוגם תמונות מקסימות!!!
תודה,
אורי
וואטסו בצפון
בכיף! אני לאיטי מתקדמת בכתיבה של המסע המדהים בקנדה וארה"ב. שמחה שאתה נהנה לקרוא ודרך כך גם חווה את הנופים הקסומים.
השבמחק