"ריקוד הוא תפילה - תפילה היא ריפוי - וריפוי הוא נתינה"

"ריקוד הוא תפילה - תפילה היא ריפוי -  וריפוי הוא נתינה"
המידע בבלוג זה נועד להגביר את המודעות על רפואה טבעית, ואיננו מהווה תחליף לאבחנה או טיפול רפואי אישי

יום שבת, 26 ביוני 2010

חלומותיה של ליסה

פתח הכניסה לסווט ומדורת אבני הסבים והסבתות

בשבת הגעתי לקלגרי בדיוק בזמן לטקס בקתת ההזעה (סווט לודג': מאת סוזי) בביתה של מריאן (אחותו של ווילי). היה ירח מלא ועיט עף מעל לסווט, בזמן שאבנים בערו באש מחוץ לבקתה. בטקס נשים סיפרו על הקשיים שלהן, כאשר בני משפחתן מכורים לאלכוהול ולסמים. אחת מהנשים קיבלה את השם "אשת ציפור הרעם" ומריאן אומרת כי שם חזק כזה עוזר לאדם להתגבר על מצבים קשים. בסווט נמצאת גם ליסה, שבסיום הטקס היא תצום במשך ארבעה ימים. ליסה נשארת בתוך הסווט במשך כל ימי הצום וחווה חלומות וחזיונות מרפאים. היא מבקשת ללמוד את הדרך המסורתית של אבותיה. בזמן הצום היא מטהרת את עצמה עם מרווה ולא אוכלת או שותה. היא אמורה להקשיב לחלומות שלה. כל הזמן הזה היא נמצאת רק בסווט, כשמידי בוקר מריאן מבקרת אותה ושומרת עליה.


גירית (Badger) אורבת לסנאי אדמה (Ground Squirrel). סנאים חפרו מחילות מסביב לכל הסווט ואחד מהם אף העז ובלילה התגנב לו פנימה...וליסה לא הבינה מי חופר מתחתיה בעודה ישנה...











בבוקר יום ראשון מריאן קיבלה טלפון מבעלה של ליסה, שאומר כי בתם התחילה לאכול מהריפוד של הכורסא. ליסה לא התפלאה, ואמרה שהיא הפסיקה לאכול בשר משום שיש לה אקנה, ולכן היא אוכלת מהריפוד. אני הבנתי שהריפוד הוא למעשה הבשר שלנו, הכיסוי הוא העור ומבנה הכורסא הוא העצמות. לכן, הגיוני היה שהיא תאכל את הריפוד (בתרבות האינדיאנית הבשר הוא החלק העיקרי בארוחה...אם לא היחיד). ליסה עשתה רשימה ארוכה של בקשות לתפילה מהרוחות ומריאן הסבירה לה שהיא אמורה "לחשוב מהלב". מריאן אומרת, כי החלק הפיזי של האדם נמצא בבטן, החלק הרגשי נמצא בפה, החלק השכלי נמצא בראש והחלק הרוחני נמצא בלב.

למחרת ביקרנו שוב את ליסה. ליסה סיפרה כי חלמה שבתה הולכת לפניה וחוצה גשר רעוע שעשוי מחבלים. ארנקה נופל לה והיא נופלת אחריו מהגשר. ליסה הולכת אחריה לנסות להצילה, אך גם היא מפילה את ארנקה ומישהו מוצא אותו בתחתית הגשר. מריאן ביקשה שאפרש את החלום. הסברתי, כי תמיד בין שני שלבים בסולם נמצא מקום חשוך ולא ידוע וכך גם בין השלבים הרוחניים שאנו עוברים. המקום החשוך הוא גשר החבלים, אשר מחבר בין שני גדות הנהר (מעבר רוחני). הארנק שנופל מסמל את החומריות, שעליהן לזנוח או לתת למישהו כצדקה. ליסה אומרת שהיא דואגת לבתה שרק סיימה ללמוד אתמול וגם משום שאכלה מריפוד הכורסא. אולם, כנראה בתה היא הרוח המנחה שלה ולכן היא הלכה לפניה והובילה אותה לחצות את הגשר. מריאן אמרה לליסה, כי האבות הקדמונים תמיד אמרו לה לדבוק במטרה ולהמשיך הלאה, לא משנה כמה קשה הדרך...


חלומה של ליסה הזכיר לי את הגשרים הרבים שחציתי בנפאל לפני כשלוש שנים כשעשיתי את הטראק "אנאפורנה" המפורסם. במשך פחות משבוע ימים העפלתי לגובה של כמעט 6,000 מטרים ואף פעם לא הסתכלתי אחורה או חשבתי לשוב על עיקבותיי, למרות שהיה לי פחד גבהים נוראי ולחצות גשרים רעועים זה לא היה התחביב שלי. תמיד בדרך נתקלתי בנפאלים כפריים עמוסי משא, אשר חצו את הגשר בבטחון גמור ובכפכפים קלים לרגליהם. כמו שווילי אומר, זה הכל בראש, בחלק המנטלי שלנו, שמראה את החוזק והעוצמה שבנו.

ביום הרביעי לצום מריאן הכינה לליסה תה רפואי מעלי ארז, שורש הדוב ומרווה מקומית. ליסה נראתה מטוהרת ועיניה היו מבריקות. ווילי הכין את הסווט לטקס נוסף שהוא יבצע מחר וסידר מחוץ לסווט את העצים והאבנים. הוא ביקש ממני להתפלל בארבעת כיווני הרוחות שיבואו אנשים טובים לטקס בסווט. ביום רביעי בשש בערב התחיל הטקס. בסבב השלישי הכניסו אוכל לסווט (אוכמניות, תותים ודג סלמון) וליסה אכלה בפעם הראשונה מזה ארבעה ימים. רוב המשתתפים היו אינדיאנים וכל אחד שר בשפה שלו. אני שרתי את שיר הכח של הנשים בשפת הלקוטה ובסבב השלישי שרתי בעברית את השיר של רבי נחמן "כל העולם כולו, גשר צר מאוד, גשר צר מאוד, גשר צר מאוד...". כולם אהבו את השיר השונה במקצת בשפה, אבל הזכיר להם את השירים המסורתיים.


יום חמישי, 24 ביוני 2010

אבני קסם

באמצע יוני נחתתי בשדה התעופה של טורונטו (קנדה) תשושה מעייפות של 17 שעות טיסה. לאחר מנוחה של יממה בעיר הגדולה, המשכתי דרך היבשה במסע של ארבעה ימים אל עבר קלגרי שבמערב. נסיעה ארוכה לאין שעור לאורך האגמים המרהיבים של חבל אונטריו, ריעננה את לבי בפריחה מדהימה של תורמוסים בשלל מרבדים של צבעי סגול ולילך. השנה קנדה התברכה בגשמים והקיץ התעכב לו במקצת, וניכר כי עדיין פרחו להם צמחי האביב.

זכור היה לי, כי אשתקד חלפתי ליד מכרה אבן האמטיסט שמחוז אונטריו, ומפיאת חוסר זמני הקצר, לא התעכבתי שם. הפעם, הנהג הצעיר שהתלוותי אליו, הסכים בשמחה לעצור לבדוק את המכרה. קנדה עשירה במחצבים: זהב, כסף, אבנים יקרות ואבני חן (כאבן הג'ייד המפורסמת) הם רק חלק מהעושר הטבעי שבו התברכה יבשת צב הים.









אמטיסט זו האבן הראשונה שהכרתי בחיי, כאשר ביקרתי בפסטיבל "סגול", שם כל אחד קיבל אבן יפייפיה סגולה זו כתליון. אמטיסט משמשת כקמע והיא אחת מאבני החושן (אחלמה). מבחינה אנרגטית היא פועלת על אזור המצח ("העין השלישית"), ולכן היא מסייעת באיזון האגו, מגבירה אינטואיציה, מסייעת לגלות הבנה ולסלוח וכפועל יוצא מכך מקלה על כאבי ראש וטובה לשינה.

שמה הלטיני "אמטיסט" (ביוונית עתיקה) משמעו שיכור או מורעל, וטוענים כי היא מונעת שיכרות ומקלה על גמילה מהתמכרויות שונות. ואכן, היוונים נהגו ללגום יין מכוסות עשויות אמטיסט במטרה למנוע שיכרות. מסתבר, כי האבן גדלה וחיה במעבה האדמה, למרות שהיא מוגדרת כדומם. היא גדלה על גרניט ומושכת אליה ברזל ומינראלים, ולכן צבעה סגול כהה עד חום. המבנה שלה משושה ונוצר באופן טבעי במעבה האדמה. המכרה הותר למספר שנים של חציבה ותיירים מוזמנים לחצוב בסלע ולמצוא את אבן האחלמה שלהם.