שימור המסורת וכאב זכרון העבר

מריאן ביקשה ממני שאתלווה אליה להרצאתה במרכז החינוכי בקלגרי, שם מדברים על התרבות האינדיאנית העשירה, אולם באותה העת, מעלים את נושא היותם קורבן, בשל הנזק הרב שנגרם להם כיחיד וכחברה, כאשר הם נלקחו בכוח מהוריהם בעודם ילדים, נושלו מתרבותם ואמונותיהם, והוכרחו לדבוק באמונה הנוצרית, בפנימיות סגורות מונהגות בידי נזירות, עבר שהסתיים רק לאחרונה, בסוף שנות התשעים בקנדה. 

למפגש היום הגיעה קבוצת ילדי כיתה ה' לשמוע את דבריה של מריאן. מהם היו אינדיאנים, יפנים, לבנים ואפילו ילדה יהודיה אחת, שבסוף ההרצאה נגשה אליי, ואמרה לי "תודה", בעברית. מריאן הציגה עצמה כ-Elder (אידיאני מבוגר בעל שיעור קומה מבחינה רוחנית ותרבותית, שהשתתף בטקסים המסורתיים, ומהווה יועץ רוחני ומטפל בחברה) משבט הקרי, רעיה, אמא לששה ילדים (שאמצה גם ילדה נוספת ואת בנה הקטן), סבתא וסבתא רבא. אני הצגתי את עצמי, וסיפרתי כיצד באתי ללמוד באוניברסיטת קלגרי ולחקור את חיפושיות הקליפה ביערות קננסקיס, ובסוף לימודיי נקשרתי לתרבות האינדיאנית ונהייתי לרופאת שבט (medicine woman) לאחר השתתפות בטקס סווט לודג', אשר חשף אותי לרוח מאחורי החומר של כל הדברים, ובמיוחד של הטבע בו אנו חיים. כביולוגית, למדתי רק את עולם החומר, וכלל לא עסקנו באוניברסיטה בגוף הרוחני של עולם הטבע. הסברתי לילדים שמוטב שלא יידבקו בנפלאות הטכנולוגיה של צפייה בטלוויזיה ומשחקי מחשב, ויעדיפו לבלות כמה שיותר זמן בטבע, ללמוד ולחקור את נפלאות הבריאה. 

מריאן היא רוקדת שמש (sun dancer) שבעה עשרה שנים, טקס רפואה לא קל, שבו האדם צם ארבעה ימים ומתפלל בעודו רוקד, כדי להתחבר לכוחות עליונים. לכן היא לא מהססת לרגע, לחלוק את הידע הרוחני העשיר שלה עם הילדים, כי היא יודעת שהוא נכון. התרבות שלנו הועברה דרך הפה, באמצעות סיפורים. לאבות הקדמונים שלה לא היו ספרים. הם למדו מהטבע ומצפייה בבעלי חיים. מריאן מסבירה לילדים על המעגל, שמשותף לכל בתרבות האינדיאנית, כאשר יש ארבע דלתות, לארבעה כיוונים, מזרח-דרום-מערב-צפון. כל חודש, בו כל אחד נולד, קשור לכיוון של דלת מסויימת, משם הוא הגיח, בהיוולדו, בוכה ומבקש מזון (החלק הרגשי שבנו). לכל אחד מאיתנו יש בעלי חיים, אשר מלווים אותו בכל כיוון של ארבעת הדלתות, וזה שונה מאדם לאדם.

כאשר מריאן מתפללת, היא אומרת את שמה הרוחני "אשת ענן לבן רך" ומבקשת מהרוח הגדולה, מהסבים והסבתות ומבעלי החיים שמלווים אותה, לעזור לה מבחינה רוחנית. במזרח, מלווים אותה האיילה והצב, היא קוראת להם ומבקשת שימלאו את ליבה בטוב, בכבוד ובקבלה, שהיא תוכל לקבל את עצמה כמו שהיא. בדרום, היא קוראת לציפור הרעם, לעיט ולכל בעלי הכנפיים, לעזור לה עם הרגשות שלה, שזה הפה שלה. היא מבקשת שיעזרו לה להיות טובה, מבינה ומכבדת כל אחד, וגם לכבד את אמא אדמה. במערב היא קוראת לרוח של דב הגריזלי ולכל בעלי החיים עם ארבעת הרגליים, לעזור לה עם הגוף הפיזי שלה, לשמור את הגוף שלה חזק, ואם היא עשתה טעות כשהילכה על אמא אדמה, היא מבקשת שיסלחו לה. בדלת האחרונה, בצפון, היא קוראת לססקוואץ (Big foot), לאנשים הקטנים ולרוח של הבופאלו, שישמרו על השכל (mind) שלה חזק ונבון. כך היא מתפללת מידי בוקר. לאלוהים אין הבחנות אם האדם שמתפלל הוא לבן, אינדיאני או אחר.

כולנו בני אדם שהולכים על אמא אדמה ואנחנו צריכים לכבד כל דבר. ההרים הם התרופה והריפוי החזק ביותר בעולם. תראו אינדיאנים באים מכל העולם, הם עושים דרך ארוכה להרים בארצות הברית ולהרי הרוקי כאן, כדי לבקש חיזיונות (visions), עזרה ורפואה. אנשים מסויימים לפעמים מאוד חולים והם נלקחים לריפוי בהרים, אבל בד"כ זה משהו מאוד אישי, ששותפים בו רק שני אנשים. אם מישהו אבוד רוחנית והוא צריך חיזיון, הם ילכו וישבו בהרים, יצומו ארבעה ימים ולילות, לא ישתו ולא יאכלו, יתפללו ויעשנו במקטרת, יקטירו מרווה או עשב מתוק. אחרי הצום והתפילות הם יקבלו את החיזיון שלהם וידעו מה נכון לעשות לקבלת רפואה.

מה אתם עושים עם הטבק?
יש הרבה כוחות בטבק. כאשר אני מקבלת טבק ומתפללת לשלומו של אדם, הרוחות אומרות לי מה להגיד, ואז אני שמה את הטבק על האדמה לתשורה. חלק קוברים את הטבק, אחרים שורפים אותו ויש כאלו אשר משאירים את הטבק על האדמה ליד עץ. מקבלים כך הרבה כח והעץ עונה לשאלות שלנו. לפעמים שמים את הטבק במקטרת לעישון, מקטרת מקודשת.

איך יודעים אלו בעלי חיים מלווים אותנו?
בדלת שלכם, היכן שנולדתם, כאשר מתפללים ומסתכלים לכיוון שלה (כמו במחוג השעון), מבקשים מהבורא שיגיד לכם אלו בעלי חיים באו להיות העוזרים שלכם.

איך אני יודעת מה השם הרוחני שלי?
Elder נותן לכם את השם הרוחני. השם שלי הוא "אשת ענן לבן רך". רציתי להיות בעל חיים, דב או עיט, אבל אני ענן. כאשר רוצים לקבל שם, באים ל-Elder, לוקחים טבק, דגלי תפילה ומתנה ומבקשים ממנו שם רוחני. הוא יתפלל בשבילכם ויבקש שם, לעיתים הוא יאמר שעדיין זה לא הזמן המתאים, ולעתים הוא יתן ישירות את השם. השם של כל אחד יהיה שונה וקשור לטבע, כאשת העורב, מים, אורות הצפון וכ"ו. יש לכם שם כשאתם נולדים וכשאתם מתבגרים השם משתנה (מילד לאשה). אלו אשר מסורתיים, ילקחו על ידי ה-Elder, שילמד אותם את המסורת, ואח"כ הם יחזרו לחברה ויצטרכו ללכת בשני העולמות, בעולם שאנו חיים בו ובעולם הרוחות. כשאתם הולכים בשני העולמות, אתם בשלווה עם עצמכם, אבל יש כאלו שזה מאוד קשה להם, במיוחד לילדנו. הם צריכים הרבה אומץ, כדי לדעת מי הם.

קשה ללכת בדרך הזאת?
לפעמים, אבל הרוחות ידריכו אתכם מה לעשות ובעלי החיים יבואו לעזור לכם.

יש לכם שפות שונות?
שפת הבלק פוט, שפת הקרי, שפת הדאני ושפות אחרות לשבטים שונים. אפילו בתוך אותו שבט (כשבט הקרי) יש ארבע שפות שונות. נחמד להקשיב לסיפורים בשפת הקרי, אבל כשמנסים לתרגמם לאנגלית, הם מאבדים מהקסם שלהם.

הצעירים האינדיאנים לא גאים בתרבות שלהם?
הרבה מהם כן. רואים זאת בטקסי ה-Powwow כשהם רוקדים. אני גם רוקדת. יש לי מוקסינים לבנים ושמלה אדומה. דודתי תפרה את השמלה הזאת לפני כמעט חמישים שנה ועד היום אני לובשת את השמלה הזאת בגאווה רבה, כי היא תפרה זאת ורקדה עם השמלה הזאת, עד שלא יכלה לרקוד יותר. יום אחד, לפני עשרים שנה, היא שאלה אותי אם אני רוצה לרקוד, ואמרתי שכן, ובאותו היום קיבלתי את השמלה, המוקסינים, את המניפות ואת הקישוט לשיער, ואני שומרת עליהם מריקוד לריקוד. בתי עובדת בבית הספר הקתולי, אני מתלבשת ועוזרת לה להראות לתלמידים את התרבות והמלאכות המסורתיות שלנו, כעבודות יצירה עם חרוזים. אם יש פרויקט, אנחנו מתחילים לעבוד עליו בסתיו ובאביב זה כבר מוכן.

למה טיפי משמש?
הטיפי היה הבית של האינדיאנים שבנוי במעגל. אני מקיימת טקסי סווט לודג', שגם הוא בנוי כמעגל, וזה הרחם של אמא אדמה. אנחנו יושבים בתוכו ומתפללים. בחוץ יש את האש המקודשת, שהיא גם בצורת מעגל. שם שמים את האבנים ומביאים אותן ממעגל האש בחוץ אל תוך מעגל נוסף פנימי בסווט. אנחנו באים ממעגל, שזהו הרחם, והעולם שלנו הוא גם כן עגול.

את גרה בשמורה?
גרתי בשמורה כילדה, אבל לקחו אותי מהוריי ושמו אותי בפנימייה. אחר כך בעלי ואני גרנו בשמורה כשנה וחצי ועזבנו.

תוכלי להגיד מספר מילים בשפת הקרי?
טנסי/ שלום
אסתם/בוא לכאן
אקווה מינה/ ואז מה?
אבל אתם תשימו לב, שכשמישהו מדבר בשפת הקרי, הוא יעשה סימני ידיים.

נלקחת מהורייך כשהיית ילדה?
כן. אבי לא רצה שאלך והוא ברח איתי ליער, עד שהייתי בת שש, ואז המשטרה תפסה אותנו והייתי צריכה ללכת לפנימייה ואבי הלך לכלא. הוא לא רצה שאלך לפנימייה נוצרית, אלא לבית ספר רגיל, אבל כך זה היה, ואנחנו לא היינו אחראים לעצמנו. ההורים שלי היו יכולים לראות אותנו, אבל אנחנו לא היינו מסוגלים לבוא אליהם.

האם את כועסת על כך?
שמחה ששאלתם זאת. כל שנה אני רוקדת בטקס של ריקוד השמש לעץ החיים. השנה הזאת כשרקדתי הרוחות אמרו לי שהם מאוד מרוצים מהעבודה שאני עושה, אבל לא מכך שאני כועסת. אני כל כך כעסתי שהם אמרו לי זאת. כילדה סבי אמר לי שאני לא אוהב את מה שהם יעשו לי, אבל לבלוע זאת, ולחייך. נפלתי על הרצפה בטקס ולא הפסקתי לבכות עד שנרדמתי. היה לי חיזיון שאני רוקדת. כשהתעוררתי לקח לי שבועות להבין למה אני כועסת. אני כעסתי על מה שהם עשו לי כילדה. היו לי צמות ארוכות, והם חתכו לי אותן. הם שמו חומר על ראשי וכל גופי וזה שרף אותי בקרקפת וצרב את עורי. הם לקחו את כל בגדיי ושרפו אותם. הייתי קטנה מידיי וחשבתי שהם ישרפו גם אותי.

עכשיו זה מאה שנים לפנימיות. תמיד מאה שנים זה חגיגה, אבל כאן זה שונה, באנו ללמוד. מה תוכלי ללמד אותנו?
כאדם מלומד, תמיד רציתי לחקור ולמצוא מדוע זה קרה ומהיכן הגעתי. ליהודים קרה את אותו הדבר וגם לסינים. ליהודים זה היה יותר חשוף, אבל האינדיאנים כל כל הושפלו, שהם לא רצו לדבר על כך, אולם עכשיו הם מתחילים, וגם להתרפא. כשנלקחתי לפנימיות הייתי בערך בת שש ונשארתי שם עד גיל שש עשרה. אחר כך ברחתי משם עם בעלי. פעם ראשונה ברחתי בכיתה ג'. הנזירות אמרו שאני יותר מידי טפשה ולא אוכל ללמוד מעבר לכך. הם לקחו ממני את אחיי ואחיותיי ונשארתי עימן. כל כך בכיתי, אבל סבא שלי, שהיה אדם אוהב ומאוד מקבל, הוא תמיד אמר לי שלא משנה מה שהם יעשו לי, זה לא ימשך לנצח. תעשי מה שיגידו לך לעשות ואת תהיי בסדר, כך תשרדי. הלכתי לבית הספר בבוקר ועבדתי כל אחר הצהריים. סבי תמיד אמר לי לעשות כמיטב יכולתי, וכך עשיתי. זה היה מאוד קשה, כי לבי היה שבור ובכה. כל שנה ייחלתי להיות עם אחיי, אבל הם לא נתנו לי. הם השאירו אותי לשמור על הילדים קטנים ולעזור לנזירות. היו הרבה נקיונות לעשות ובישולים. הייתי אחת מהבוגרות שם מתוך מאה עשרים בנות.

שמי נלקח ממני כשהלכתי לעבוד וקיבלתי מספר, ארבעים ושבע, כך הם קראו לי. הם לא רצו שאקרא יותר מריאן, כל התקופה שהלכתי לבית הספר ולכנסייה, כי זה לא שם קדוש, אז הם שינו את שמי לאליזבט. כל הזמן חששתי, כי הענישו אותנו קשה. אפילו אם היה נאבד לכם שרוך נעל, הייתם בצרה צרורה. השיער, הבגדים, הנעליים, הכל צריך להיות מושלם, כדי ללכת לכנסייה, ואני הייתי צריכה לשמור זאת אצל כולם, ואם לא הייתי עושה זאת, הייתי בצרות. כשפגשתי את בעלי ועזבנו, כל מה שרציתי זה להיות אמא ולראות את הילדים שלי גדלים, לעזור ולחנך אותם. שמרתי את הדרך של האדם הלבן, כי סבא שלי אמר לי שאם אעשה זאת, אשרוד. ואז שאלתי אותו, מה עם הטקסים שלנו? והוא אמר, שזה עוד יחזור אליי, ואני לא צריכה לדאוג לגביי זה. אז גידלתי את ילדיי בדרכו של האדם הלבן, אך כשהם קצת גדלו, נסענו שתיים עשרה שעות לכל כיוון, כדי להשתתף בטקסי הסווט לודג'.

כשילדיי גדלו, התעייפתי מלנקות בתים לפרנסת המשפחה, ובגיל ארבעים ושמונה הלכתי ללמוד וסיימתי תיכון יחד עם בני הקטן. באחד הימים הייתה פגישה עם האינדיאנים בבית הספר ונבחרתי ליועצת. המנהל לא הופיע לפגישה והתבקשתי לדבר. אמרתי לתלמידים, שאם אי פעם הם יצטרכו עזרה וימצאו עצמם בפינה, אני אעשה כמיטב יכולתי לעזור להם. באותו היום סיימתי עם תינוקת חדשה שנוספה למשפחתי. בחורה שלא הכרתי פנתה אליי ואמרה לי שהיא בהיריון ולא תוכל לשמור את התינוקת. לקחתי את התינוקת עמי הביתה, כי חשתי כבוד לגדל ילד של מישהו אחר, למרות התנגדותו הנחרצת של בעלי. כך המשכתי את לימודיי בקולג' עם התינוקת ונהייתי לעובדת סוציאלית. אני בת שבעים ועדיין עובדת ועסוקה בפגישות עם אנשים ובייעוץ, וגם לספר על התרבות שלנו, לילדים כמוכם.