סיפור בניית הסווט לודג' של מריאן

נפרדתי יממה אחרי הטקס מווילי ופלורנס והמשכתי עוד מערבה אל עבר הרי הרוקי, לקלגרי, לבקר את אחותו הנוספת של ווילי, מריאן, שגם היא שמאנית, רוקדת השמש, ומנחת טקסי הסווט לודג'. נפרדתי מווילי על הכביש הראשי (מספר 1) והתעצלתי להתפלל להצלחת הדרך. תוצאה ישירה- שני טרמפים גרועים עם כמעט ללא התקדמות רק עד ריג'ינה. האחד היה נהג פרטי שהתיש את כוחותיי משאלות סרק, והשני נהג משאית, שעוד בתחילת הנסיעה התפוצץ לו גלגל במשאית. הוצאתי את הטבק, התפללתי, ועצר לי נהג אינדיאני משבט הקרי שנסע ישירות לקלגרי, מייקל, או בשמו האינדיאני "קנו גדול". הוא סיפר לי על חוויותיו כילד חצי אינדיאני חצי לבן מדם אירי, שגדל בשמורה, ושחצוי מבחינה תרבותית וחברתית. דודתו, ביקשה ממנו שיביא לה עשב מתוק ומרווה לטקס שהיא רוצה להכין לכבודו של מישהו שנפטר ולקראת עונת הצייד. מימיו הוא לא ראה כיצד מרווה גדלה בטבע, אבל חוק היקום הפגיש בינינו, ולמחרת נפגשנו עמו, וברוחב לב מריאן הביאה לו את הצמחים המקודשים לטקסים.

מריאן מספרת לי, אחרי הנסיעה הארוכה והמפגש המרגש עימה, כי פעם הם היו מגדלים סוסים בסמוך לביתם. יום אחד היא הולכת לשם ורואה רוח של אשה מבוגרת, שאומרת לה שהיא צריכה לבנות את הסווט לודג'. מריאן חשבה לרגע שהיא מדמיינת, אבל למחרת כשחזרה לשם שוב אותה הרוח אמרה לה את אותו הדבר. היא ספרה זאת לבעלה והוא אמר לה שכנראה היא איבדה משפיותה. מריאן חזרה לשם שוב, פגשה באותה הרוח, אך הפעם אמרה לרוח האשה, שאם היא רוצה שהם יבנו את הסווט, היא צריכה לעזור להם, כי הם אף פעם לא עשו זאת. למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, מריאן מתעוררת ורואה גבר זר בחדר השינה שלהם. היא מעירה את בעלה, ומולם מופיע אדם, שהם לא מכירים, שבא לבנות להם את הסווט (הדלת שלהם לא נעולה וכך הוא נכנס). ולא רק זאת, הוא הביא איתו כל מה שנחוץ- ענפי ערבה, אבנים, שמיכות. ואכן הוא בנה להם את הסווט וליווה אותם בטקסים שהם ערכו, אולם מאז נעלמו עקבותיו והם לא יודעים היכן הוא ואם היה רוח או אדם.

מריאן היא עובדת סוציאלית, שעובדת עם ילדים אינדיאנים מאומצים, מיום היוולדם עד גיל שמונה עשרה. היא אומרת שיש אלפי ילדים אינדיאנים, רק מאזור קלגרי, שמחכים לאימוץ. בשבת בבוקר היא מלמדת את ההורים המאמצים כיצד להקטיר ולהתפלל בדרך המסורתית, כדי שילמדו, ברבות הימים, את ילדיהם המאומצים, לשמור את המסורת האינדיאנית. מריאן משתפת את הילדים המאומצים בטקסי הסווט לודג' אותם היא מנחה. היא מספרת על ילד בן ארבע, שלא דיבר מאז שאימו נרצחה. מריאן לקחה אותו עימה לטקס וכשכולם התכוננו, הוא פתח את פיו לראשונה, ואמר "יש לי שם אינדיאני", ומריאן בקשה ממנו שיגיד את שמו כשיגיע זמנו להתפלל. מאז ילד זה חזר לעצמו ואחרי הטקס לא הפסיק לדבר ולהיות חברותי. מריאן מזכירה לנו שבכל מקום שאנחנו נמצאים תמיד לזכור לקחת את הרוח שלנו איתנו "Always take your spirit with you". מה הכוונה? לא להשאיר איתנו את המחשבות המיותרות מהעבודה וממקומות שונים שהיינו בהם ולקחת את הרוח שלנו איתנו לכל מקום שאנו הולכים.