בראט וחכמת הלקוטה: חלק ב'

בראט הציע שאלון הלילה בביתם בעיירה דיר פארק, שם הוא גר עם ליסה, בתה של ג'ודי וילדיה. קיבלתי ממנו ציפורן של דב שחור, שנרצח במזיד, אולם בראט התפלל, וקיבל מסר לקדש את זכרו. בדרך המסורתית האינדיאני נמנע מלצוד דב ולאכלו, כי הוא נחשב לאיש הרפואה; כשהאינדיאנים צדו אותו לראשונה ובישלוהו על האש, הבשר נעלם, ונשאר רק אפר. מהאפר נוצרו יתושים, שמטרידים את האדם עד היום. 

בקיץ האחרון, כשבראט רקד בטקס ריקוד השמש, פירסו אותו בחזהו, בעוד הינו שורק עם משרוקית מעצמות עיט ומנופף במניפות. ריקוד וצום קשה של ארבעה ימים ולילות. מה שהחזיק אותו, היו הרוחות והמסרים שהוא קיבל במהלך הטקס. באו אליו עייטים שחורים, שדחפו אותו קדימה, שלא יפול, ועפה מעליו יונה. בימים האחרונים מרה שחורה נכנסה בו, והוא שתה אלכוהול. לישועה הוא התפלל בכנסיה בשמורה האינדיאנית הסמוכה, וכששב לביתו פגש בי בדרכו. למרות שהוא הולך בדרך זמן רב, הוא לא קיבל אישור להיות שומר ולבנות את הסווט, למרות היותו נושא מקטרת. הסברתי לו, שהוא חייב לוותר על ההחזקות שלו. בראט יודע, שאם הוא רוצה להיות שומר סווט, הוא זה שישפוך את המים על האבנים החמות בטקס, ולכן הוא צריך להיות נקי במחשבתו וגם מסמים. עודדתי את רוחו, ואמרתי לו שעליו להקריב את עצמו למען אלוהים ואחרים, ואז יקבל אישור לבנות סווט ולטפל באנשים.  

בערב ביקרנו את עדר הבופאלו שמגדלים בשמורה. בראט מספר, כי בסווט מציבים גולגולת של בופאלו, עליה שמים ענף ערבה, לאחוז במקטרת המקודשת. ובד"כ משתמשים בקרן הימנית של הבופאלו לזרוע עימה את המים על האבנים בסווט. הסווט נבנה כל פעם מחדש ומפורק בסיום הטקס, מענפי ערבה ושדר (Birch). את העצים לאש המקודשת אוספים בטבע, יבשים ורטובים, לבערה איטית ומתמשכת לכל הטקס. בבוקר יצאנו לסיור ביער, בו מקננות ציפורים ועופות נודדים, כעייטים, נשרים ("עיט שחור", כך קוראים לו האינדיאנים כאן) ונצים. ביער זה גר היה נכדה של ג'ודי, שנהרג בפברואר האחרון, בתאונת דרכים. מצאנו נוצה ענקית של הודו בר (Wild turkey) ושל עיטם לבן ראש (Bald eagle). 

על פי מסורת הלקוטה, אשת גור הבופאלו הלבן, הביאה שבעה טקסים לאינדיאנים:

1. סווט לודג' (בקתת הזעה): איניפי.

2. סאן דאנס (ריקוד השמש): וונגווציפה.

3. ההתבגרות.

4. זריקת כדור: כנראה הכנה לצייד.
5. יוהיפי.
6.מקטרת מקודשת: צנופה.
7. מסע חזון/ חיזיון: אמבלצה.

בטקס היוהיפי, אדם קדוש אינדיאני, בד"כ מרפא גדול, שמאן ו-Elder, קשור באצבעות ידיו, רגליו ומסביב לגופו, ושמיכה עוטפת וקשורה עליו. הוא מוצב במרכז המזבח, בעוד פניו מוטות מטה. המזבח מכוסה בפרוות בופאלו עם דגלי תפילה קשורים בארבעת הכיוונים. החדר חשוך לגמריי והנוכחים מתחילים לשיר בתפילה עם רעשן הרעם (דלעת ובתוכה אבני צור). לעיתים מתרחשים נסים בטקס והתפילות עוזרות לאדם שלשמו מתפללים, להתרפא. בטקס יוהיפי בו בראט נכח, רוח אינדיאני הסתובבה בחדר, דפקה על הדלת וצחקה. בסיום הטקס, האדם על המזבח הותר מכל הקשירות, ללא עזרת הנוכחים. ישנם מקרים בהם איש היוהיפי לא חוזר (רוחו יוצאת מגופו).

טקס אחר, מסע חזון או חיזיון, בשפת הלקוטה- אמבלצה. עורכים את טקס הסווט לודג' עם שני סבבים בלבד, לקרוא לרוחות ולהתכונן לטקס. בסיום הסבב הראשון, הנוכחים לא מדברים או מסתכלים על המתפלל, כי הוא כבר עבר לעולם הרוחות. האדם עולה להר להתפלל, בעוד האש המקודשת דולקת ארבעה ימים, ארבעה עשר אבנים בתחילת הטקס, וארבעה עשר נוספות, כשהאדם שב מההר. המתפלל יושב במרכז מעגל (הוצקה) לבדו על שמיכה, אוחז במקטרת המקודשת (צנופה), כשממולו בשער המזרחי ענף הוולוטה, שעשויה מעץ דובדבן מקומי (Chokecherry), עליה נוצת עיט (בד"כ מתחילים עם נוצת פלומה של עיט). ארבעה ענפי ערבה אדומה מסביבו בצורת Y ועליהם דגלי תפילה, מסביב להם קשורים דגלי תפילה קטנים, בארבעת הכיוונים. המתפלל אינו יוצא מהמעגל ארבעה ימים ולילות ונמצא בצום מוחלט (שער היציאה אותו בראט הכין מענף מרווה). בסיום הצום, המתפלל עוטף את הוולוטה בבד אדום ושומר עליה, אולם שורף את דגלי התפילה וענפי הערבות. בסיום הטקס מעשנים במקטרת המקודשת. מסע חזון יכול להתקיים גם מתחת לפני האדמה. האדם המתפלל חופר לעצמו בור, בור בו הוא בקושי רב יכול לשבת, מחזיק במקטרת שלו, ומכסים אותו באדמה, כאשר נשאר צינור אוויר לנשימה מעל האדמה. כך הוא מתפלל וצם ארבעה ימים. בראט הכין עצמו לטקס, חפר לו את הבור, אולם הטקס התבטל, כי באותו היום נולד תינוק בשמורה.