"ריקוד הוא תפילה - תפילה היא ריפוי - וריפוי הוא נתינה"

"ריקוד הוא תפילה - תפילה היא ריפוי -  וריפוי הוא נתינה"
המידע בבלוג זה נועד להגביר את המודעות על רפואה טבעית, ואיננו מהווה תחליף לאבחנה או טיפול רפואי אישי

יום שני, 31 באוגוסט 2009

סיום מחזור החיים

התעניינתי בתהליך סיום החיים אצל האידיאנים. סיפרתי לג'נט, כי ביהדות, הגוף הפיזי חשוב לא פחות מהרוח, ולכן אנחנו קוברים את הגוף באדמה, לאחר שמנקים את הגוף ועוטפים אותו בסדין לבן. על פי הקבלה, בעתיד לבוא, הגוף יהיה קדוש כמו הרוח, ולכן אנחנו קוברים את המתים, כי בתחיית המתים הרוח והגוף יתקדשו מחדש. על פי ההודים, שרובם הולכים בתורת ההינדואיזם, המוות הוא ה"נירוונה" והשחרור מהזמני והאשליה, כאשר הגוף הוא חלק מהאשליה בה אנו חיים, ורק הרוח היא זאת שממשיכה במסעה בין העולמות ומתגלגלת לגוף חדש. כאשר לפני שנתיים טיילתי במזרח, שהיתי בעיר הקדושה, ווראנסי, עיר המתים. ברחובות, בוקר וערב, עורכים תהלוכות צבעוניות ורעשניות להובלת גופם של המתים לשריפה. בדרך כלל, כולם מותרים לשריפה, מלבד נשים בהריון, תינוקות, ילדים וחיות קדושות (פרות) שצפים על פני המים. בנהר הגנגס רוחצים את גופם אלפי הודים ומשתמשים במים הטהורים (אך המזוהמים להפליא) להכנת תבשילים וגם לכיבוס הבגדים. עירבוב מושלם של קדושה וזוהמה ושל זמני ושחרור מהאשליה.










לפני וורנאסי, הודו, שהיתי בסין וטיבט. בסין קוברים את המתים ומניחים אף מצבה על ציוני הקברים. בחנויות ראיתי שמוכרים כסף מזויף מנייר וקטורות ארוכות צבעוניות. הבנתי לאחר מכן, כשטיילתי בכפרים הקטנים, במערב סין, כי המשפחה של הנפטר מתכנסת לאחר מותו, ובמועדים מיוחדים לציין את חייו. הם מניחים כסף ליד המצבות (כדי שלנפטר לא יהיה חסר חומר בעולמות הרוחניים בהם הוא נמצא) ומדליקים קטורות לטהרה. בטיבט, שהיתי כארבעה ימים בעיר לאסה, שהיא עיר הבירה הקדושה לבודהיזם. הטיבטים מאמינים גם כן בקראמה (בחוקיות החיים האלו שמובילים לסבל ושחרור בחיים הבאים). באזורים מבודדים מחוץ לעיר, ליד המקדשים, הם משאירים את גופות המתים לטיפול הנשרים. לאחר זמן מה הם חוזרים למקום, אוספים את העצמות, הופכים אותן לאבקה ומפזרים באדמה.

אצל האינדיאנים, בעבר, התהליך היה מאוד דומה כאצל הבודהיזם בטיבט. ג'נט מספרת, כי הם נהגו להניח את המתים על צמרות העצים ולהשאיר אותם לעופות השמיים. עם הגעת האדם הלבן, הוא הביא עמו את הנצרות ואת הטקסים הדתיים, שהשפיעו על האינדיאנים. משום כך, כיום הם נוהגים לקבור את המתים בתיבת קבורה כנוצרים, אולם משלבים את המסורות השמאניות כבסין. באביב המשפחה מתכנסת ליד מצבת הנפטר ועורכת ארוחה לכבודו. ג'נט אומרת, כי החיים הם קצרים כקו החיים ביד שלנו והזמן הממשי ארוך, כדי שנלמד. אצל האינדיאנים, אחרי שאדם מת, לא בוכים ונותנים לו לנוח, כי אם לא עושים זאת, נשמת המת יכולה להתקע בעולם שלנו ולא להמשיך הלאה. לכן, הם חוגגים עם המתים ומגישים להם את האוכל שהיה אהוב עליהם בחייהם. בדרך כלל, הם מתקינים מדורה ליד הקבר וקוראים לרוח המת להגיע, בעוד הם שופכים את ליבם ומספרים לו כמה הם אוהבים אותו ואם הוא רעב הוא מוזמן לאכול עימם. בדרכם הם אומרים, כי כשמישהו נפטר, הוא "חזר הביתה". ביהדות, ועל פי הקבלה "טוב יום המוות מיום היוולדו", לכן אם אדם אכן הוא השלים את התיקון שלו בחיים אלו, הוא עובר בשלווה לחיים הבאים...וחוזר הביתה.

אינדיאני מבכה את אישתו לאחר שנפטרה וכעת מונחת על צמרת העץ לרוחות השמיים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה