בקתת הזעה וסיום המסע

ביום ראשון לפני כשבוע, לאחר הלוויתו של ג'וזף, השתתפתי בטקס שערך ווילי בבקתת ההזעה של אחותו פלורנס. בשבוע הראשון בבואי לקנדה השתתפתי בטקס שהנחה ווילי וכן בשבוע לפני עזיבתי כסגירת מעגל. סיום המסע (The end of the trail) היא דמות של רוכב שחוזר ממסעו לאחר צייד או בסיום המלחמה. הרוכב עייף ורצוץ והוא שב על גב סוסו הביתה. תמונת הרוכב מזכירה לי את מסעי הביתה חזרה לאחר המסע הרוחני שעברתי בקנדה. אולם, בשמיים ממעל רוח העיט החום תמיד תגן על הלוחם במסעו...

פלורנס היא אחותו הגדולה של ווילי. ליד הבית של פלורנס ישנו הסווט לודג' שמותאם לחורף השלגי. בחוץ מינוס 5 מעלות, אבל מדורה דולקת בסמוך לסווט מעצי מייפל וצפצפה לחמם את האבנים לטקס. אדם אחד שומר על המדורה בחוץ ובסיומו של כל סבב (ישנם ארבעה סבבים בטקס) ווילי מבקש שיביאו אבנים לוהטות נוספות ויניחו אותן במרכז הסווט. בטרם הטקס ווילי נכנס לחדר המרכזי בו דולק אח עצים לחמם את החדר. ווילי לוקח בידו את התוף, הרעשן וצמחי מרפא קדושים (כארז ודשא מתוק) ומברך לארבעת כיווני הרוחות. בצד ימין ליד דלת הכניסה לסווט ווילי מקטיר צמחי מרפא לטיהור המשתתפים. ווילי נכנס בכריעה לסווט ויושב כשפניו מופנות אל עבר הדלת, בעוד הוא מבקש להכניס אבנים לוהטות למרכז המעגל. שישה גברים נכנסו בכריעה ויושבים מצד ימין והנשים (פלורנס ואנוכי) יושבות משמאל. פלורנס הנחתה אותי לשבת כשברכיי מחוברות ועדיף כשרגליי ישרות ומופנות אל עבר האבנים הלוהטות, ולא כדרך הגברים אשר יושבים בישיבה מזרחית. היא אמרה לי לעטוף את ראשי עם מגבת להגנה מהאדים החמים במהלך הטקס. ווילי ביקש לסגור את הדלת ולהתחיל את הטקס. הוא שפך מים על האבנים הלוהטות (אבני הסבים והסבתות הקדמונים).



בקתת הזעה / סווט לודג' (מצד ימין) והכניסה לסווט כשבמרכז אבני הסבים והסבתות (למטה)













הגברים בטקס החלו לשיר ולהלום בתופים כלוחמים וכל הסווט לודג' זז לקצב שירתם. ווילי זרה צמחי מרפא על האבנים (תרופת ציפור הרעם) ופיזר מים עם ענפי ערבה אדומה. הוא הזמין את רוחות הקדמונים ובסיום הסבב הראשון פתחו את הדלת ויצאנו להתרענן בחדר המרכזי. בסבב השני והשלישי התבקשנו להתפלל ואני התפללתי לנשמתם של שלושה מכרים שנפטרו כשבוע לפני הטקס: הכלבה היקרה של רננה (מישמיש), ג'וזף המורה הרוחני של ווילי והמרצה לאקולוגיה שכה אהבתי (עמנואל נוי-מאיר). התפללתי לנשמתם שתמשיך בדרכה החדשה וגם ברכתי את נשמתו של התינוק החמוד של אחותי, אשר נולד ביום שבת (כפיר, שמו). אכלנו לאחר כך במשותף בסווט תבשילים שפלורנס הכינה באהבה עם רוחות האבות והאימהות הקדמונים. בסבב הרביעי ווילי הקדיש לי את שיר העוצמה של נשות שבט הלאקוטה וכל שאר הגברים המשיכו לשיר בקול עוצמתי. ווילי מידי פעם נהם ועשה קולות של זאב והאווירה הייתה מאוד חמה וידידותית. הטקס היה בייחוד עבור נער בן 20 (איליי) שנולד לו ילד וכעת הוא מבקש ברכה ועזרה מהרוחות במסעו להפוך לאבא. ווילי דיבר בטקס על חשיבות הגבר במשפחה ועל תפקידו כמפרנס ותומך במשפחתו. בסיום הטקס עישנו יחד במקטרת השלום כשהנכדה של פלורנס בת ה-11 לא עישנה ולאות כבוד נגעה עם המקטרת בכתף ימין ואחר כך בכתף שמאל. פלורנס ברכה את איליי עם דשא מתוק (סויט גראס) ואחלה לו הצלחה בדרכו החדשה כאבא.

רעשן צב הים והתוף (משמאל) ומקטרת השלום ומשרוקית ריקוד השמש של ווילי (למטה)

טבע פראי

בשבוע שעבר טיילתי בגבעות מסביב לשמורה עם ווילי בצפייה בבעלי חיים ובחיפוש אחר צמחי מרפא. ווילי גדל בשמורה זו ועוד כילד הוא הכיר כל גבעה ועקב אחר שבילי בעלי החיים. ווילי נהג לצוד ולכן חוש הראייה והשמיעה שלו מפותחים ומאפשרים לו להבחין בכל שינוי ותזוזה של בעלי החיים שמסביבנו. ווילי מספר, כי מותר לצוד בעלי חיים רק באישור מהרוחות. צריך להתפלל לרוחות בבקשה לצוד ורק לאחר חלום שמאשר את הצייד, צדים. ווילי סיפר לי, כי פעם אחת כשרצה לצוד איילה הוא ירה ולא הצליח לפגוע בה. הוא שכח כי לא ביקש עזרה מהרוחות ואישור לצוד. ווילי הוציא את הטבק, בירך וביקש מארבעת הרוחות שיעזרו לו לצוד את האיילה. הוא לקח את הרובה וירה פעם שנייה. האיילה נפלה על הארץ והכדור של ווילי חצה את הלב שלה באמצע לשני חלקים שווים. מאז הוא לא צד שוב, אבל ידע כי רק הרוחות הם אלו שעזרו לו במסע הצייד. בגבעות גם גרים בעלי חיים פחות אופייניים. ווילי מספר, כי פעם אחת כשהלך בגבעות הוא הבחין בטביעות רגליים ענקיות ובריח לא אופייני כשל בעל חיים. הוא ידע שזהו הסאסקואץ' או כף הרגל הגדולה (Big foot) שנמצא בגבעות עם משפחתו. סאסקואץ' זה ספק בעל חיים ספק בן אדם, יצור שעיר בעל מימדי גוף ענקיים וריח גוף דוחה שניתן להבחין בו ממרחקים. כשהם היו ילדים הם היו רואים אותו מרחוק אולם לעולם אף אחד לא ראה אותו מקרוב. גם כשטיילתי עם ג'נט ביערות בריטייש קולומביה היא סיפרה לי על הסאסקואץ' ואפילו ראינו תמרור בלילה שהזהיר כי הוא נמצא בסביבה...

צמח מרפא חשוב שווילי הכיר לי הוא השורש השחור (Black root). חיפשתי את השם המדעי של הצמח ואפילו התייעצתי עם ג'נט, אך לשווא. השם האינדיאני ניתן לשורש בשל צבעו החום-שחור וזהו פרח מקומי באזור גבעות ססקאג'ואן. הצמח גדל ליד האגם העגול (Round lake) והוא משמש לטיפול בבעיות לב. ווילי לקח עלה בידיו והראה לי כי לפרח זה עלים שעירים ודקים וכך אזכור את הצמח בבואי לכאן בעתיד. הוא ביקש שאקח חלק קטן מהשורש ואשים אותו מתחת ללשון. התחושה הראשונה הייתה של צמרמורת וחשמל שעובר בכל גופי מהלשון עד לרגליי. ווילי שמח שבקלות הרגשתי כיצד הצמח משפיע פיזיולוגית על תפקודי הגוף ועוזר בוויסות הפעילות החשמלית של הלב. ליד השורש השחור גדלה מרווה ממין שלא הכרתי. ווילי מכנה אותה מרוות ציפור הרעם (Thunder bird sage), כי הוא אומר כי ציפור הרעם נמצאת תמיד בגבעות. ציפור זו מגיעה מכיוון מערב והיא אשר מביאה עמה את סופות הרעם והרוחות החזקות. ווילי מספר לי, כי כאשר ציפור קדושה (כעיט) מרפרפת (דואה) מעליך, האינדיאנים אומרים שהיא מברכת אותך בכנפיה ולכן אנו מודים לה על כך.

צמח השורש השחור בסיום פריחתו (למעלה מימין) ועלוות הצמח (למעלה משמאל). מרוות ציפור הרעם (למטה מימין) וציפור הרעם (למטה משמאל)










החורף בא והביא עימו סופת שלגים. הטמפרטורות ירדו לעשר מעלות מתחת לאפס. בעלי החיים והצמחים מרמזים לנו על בוא החורף. שיניו של הבונה גדלות ללא הפסקה והוא משפשף ומשחיז את שיניו בקורות העצים מהן הוא בונה סכרים ובתים. הבחנו בשבילי הליכה של הבונה ובבית שהוא בנה על האגם. ווילי אומר, כי ככל שהבית של הבונה גדול יותר, כך אני יודעים שהחורף יהיה ארוך וקר יותר. ג'נט גם לימדה אותי, כי כשהפירות על העצים והשיחים בבר בשפע סימן כי החורף יהיה קשה וקר. בדרך ראינו מינים שונים של ענבות בר שהיו בשפע על השיחים וסימלו לנו את בואו של החורף הקר. ווילי אסף את ענבות השיח הקוצני (Thorn bush) וראינו גם חמוציות (Cranberries) בגודלם של ענבים עסיסיים.



ווילי אוסף ענבות (משמאל) ובית הבונה (למטה)














באחד הימים הבחנו בנץ (Hawk) אוכל מבשרו של שועל. פלורנס מספרת, כי הנץ נמצא במקום זה כבר יומיים ואוכל מקורבנו. למחרת הגיע העורב השחור (Raven) והמשיך לאכול מבשרו של השועל. הנץ הוא השליח של אלוהים. העיט (Eagle) נושא עימו את הבשורה ומעבירה לאחיו הקטן, הנץ. הנץ אוכל מבשרו של השועל, אשר מסמל ערמומיות ועורמה. זאב הערבות (Cayote) דומה לשועל בדרכו הערמומית והוא משנה את צורתו ונחשב כנוכל ותכסיסן, אולם כאשר רואים את זאב הערבות יודעים כי עלינו לשוב לאחור וכי הוא מזהיר אותנו מצרה. הנץ הוא השליח, וכפי שווילי מספר, כאשר הוא ראה נץ עף בשמיים לכיוונו, ואחר כך הוא התגלגל באוויר ושינה את כיוון תעופתו, הוא ידע, כי הנץ מבשר לו שאחיו נפטר.



נץ והשועל (מימין) ושארי ארוחתו של דוב שאכל זאב ערבות וצואתו עם גרעיני ענבות (למטה)

מלקטת ענבות הבר

 אוליב, ווילי והבת שלה (משמאל לימין)

"ידעתי, שאת רופאת השבט". אוליב הניפה את אצבעה באוויר לאישור. "ראיתי אותך בטלוויזיה מלקטת ענבות בר". מוזר, חשבתי. סיפרתי על כך לווילי ושנינו צחקנו, כי הרי מעולם לא הופעתי בשידור כזה או אחר ביבשת הרחוקה. בערב ישבנו לאכול יחדיו בביתה של אוליב. ושוב אוליב התעקשה ופנתה לאחיין שלה. "נכון שגם אתה ראית אותה מלקטת ענבות ביער?" נכון, ללא ספק. הפעם כבר לא צחקתי. הרי לא ייתכן ששניהם משקרים. ווילי נשבע שלא סיפר להם דבר על ביקורי. אז כיצד ייתכן שאוליב, דודתו של ווילי, ששמה זהה לשמי, מכירה אותי עוד בטרם הגעתי לשמורה, ויודעת מה היעוד שלי בחיים? ווילי המשיך לצחוק וכולנו הצטרפנו אליו. ולי נותר להפנים את השיעור על עולם הרוחות. שנה שלמה חלפה ויום אחד הפתרון הפציע כברק. הרי תפיסת העולם שלנו כה שונה מעולמם של האינדיאנים. שם החלום לא נפרד מהמציאות. למעשה הוא רק המשך מציאותי של המציאות החלומית שבה אנו חיים. אז זה כל כך פשוט. אוליב ראתה אותי בחלום או יותר נכון בחלום נבואי שנקרא חיזיון, אוספת ענבות בר ביער. ולא במפתיע האחיין שלה שגר אצלה ראה את אותו הדבר. הרוחות רצו להעביר להם מסר חשוב. שבעתיד הקרוב תגיע נערה לבנה לשמורה, שנראית בדיוק כמוני, ושהיא מוזמנת (welcome) למרות עורה הלבן ואף יש לה תפקיד מכובד בשמורה, של רופאת השבט.

אוליב סיפרה באותה הארוחה, שהשכן שלה נהג להתעלל קבוע בבובה שהייתה לו בבית. הוא היה קושר אותה על חבל ותולה אותה מהתקרה. יום אחד מצאו אותו מת קשור לחבל והבובה יושבת לצידו. אף אחד בשמורה לא הופתע מכך, שהבובה תלתה את השכן כנקמה. בכל דבר על פני האדמה יש חיים ורוח. גם בבובה. האינדיאנים מוקירים תודה ומכבדים כל נברא. לא רק את הרוח הגדולה שבחסותה נוצרו כל הברואים ואשר פועמת עמוק בלבנו. הוקרת תודה וכבוד לדומם, לצומח, לחי ולמדבר. מהרוח הגדולה נוצרנו וכולנו הם אחד. קסם הוא למעשה ההתחברות עם האחד, עם הרוח שבכל דבר, עד להורדת המחיצות הגשמיות והתבטלות בפניי הרוח הגדולה יוצרת כל נברא.

נשמת הזאב וקבורת יוסף

ווילי הגיע לבקר בשמורה, כדי להשתתף בהלוויתו של ג'וזף (יוסף, בעברית), אשר נפטר ביום ראשון בשבוע שעבר. פלורנס התקשתה לבטא את שמו, כשהייתה ילדה, וקראה לו ג'יזס (ישו), וכעת פעם שנייה ישו נפטר... ג'וזף היה סנטור וצ'יף מכובד בשמורה וכן המורה הרוחני של ווילי. הוא חינך את ווילי ללכת בדרכים מסורתיות ולימד אותו שיטות הילינג שונות. כאשר אדם נפטר, האינדיאנים מחכים ארבעה ימים עד לקבורתו וקרוביו ערים במהלך הלילה וישנים במשך היום לאות כבוד לנפטר. לאחר כארבעה ימים הם עורכים סעודה, בה הם אוכלים לצידו של הנפטר. ביום חמישי בערב הוזמנתי להשתתף בטקס הקבורה של ג'וזף והרגשתי כי כבוד גדול הוא להשתתף בטקס קבורתו של אדם קדוש כג'וזף. בטקס הקבורה הם שילבו מסורות אינדיאניות ונוצריות ואף כומר הודי הוזמן לשאת ברכה לנפטר. לצד הנפטר הגברים שרו את שיר הכבוד והלמו בתוף גדול. המשתתפים לחצו יד אחד לשני ואחר כך פתחו את ארון הקבורה ועברו בפעם האחרונה לצד הנפטר. הצ'יף של השמורה נשא דרשה ואמר כי עלינו לכבד את כל הדתות והתרבויות וכל בני האדם שווים. הוא בירך אותי על ביקורי מרחוק וביקש כי אזכור לחבק את משפחתי ולהגיד להם שאני אוהבת אותם, כי ייתכן כי זאת הפעם האחרונה שאראה אותם. אחר כך הוא פנה לכל המשתתפים ואמר כי עליהם לכבד את משפחתם ואת הקהילה בה הם חיים. ביום שישי בבוקר התקיים טקס הקבורה. סופת שלג גדולה התחוללה והטמפרטורות ירדו מתחת לאפס (5- מעלות). ווילי אומר, כי כאשר אדם צדיק כג'וזף נפטר הוא מביא עימו סופה גדולה. עגלה רתומה לארבעה סוסים הובילה את ארון הקבורה של ג'וזף. תוך כדי הורדת הארון לתוך הקבר הגברים הלמו בתוף ושרו את שיר הכבוד בפעם האחרונה ולאחר כך הכומר נשא ברכה והמשתתפים עברו לצד הקבר ופזרו אדמה בכל הכיוונים מעל הנפטר. התבקשתי אחרונה לגשת ולפזר אדמה. מאוד התרגשתי ובכיתי במהלך הטקס. בסיום, ווילי ומספר גברים נשארו לכסות את הקבר באדמה ואני חיכיתי באוטו. גבר צעיר פנה אליי באוטו, לחץ את ידי והודה לי. הודתי לו בחזרה על הכבוד שחלקתי עם הנפטר.

באותו היום בו נפטר ג'וזף נפטרה נשמה יקרה אחרת. זוהי מישמיש, כלבת הרועים האוסטרלית של רננה, חברתי הטובה ביותר. מישמש הייתה הכלבה היפה ביותר שאי פעם ראיתי. היא הייתה בעלת שמחת חיים ואנרגיה ובכל פעם שנפגשנו היא קפצה עליי וליקקה אותי בשמחה. היא לוותה את רננה לכל מקום ובילתה עימה שעות רבות בזמן עבודתה בדיר עם הכבשים. בקיץ היינו לוקחות אותה למעיינות ליד עין חרוד ושוחות יחדיו. היא נלקחה מאיתנו בגיל צעיר, אולם נשמת הזאב שלה תלווה את רננה וכן נזכור את שמונת הגורים המדהימים שהיא הביאה לעולם וטיפלה בהם במסירות אימהית. רוח הזאב מסמלת מנהיגות, מסירות, נאמנות והקרבה וביום פטירתו של מנהיג דגול כג'וזף נפטרה כלבה עם נשמת זאב גדולה.

ריקוד השמש ואהבת האדם

ריקוד השמש, הוא טקס מסורתי, בו האינדיאני מקריב למען האחר. לפני הטקס, בוחרים בדרך כלל בעץ צפצפה ומבקשים ממנו אישור מיוחד לכרות אותו למען הטקס. עץ זה הוא סמל לעץ החיים. לאחר כריתת העץ, שמים אותו במרכז המעגל. מסביב לעץ עומדים הגברים בצד אחד והנשים בצד האחר. הם צמים במשך כארבעה ימים מלאים בזמן ביצוע הטקס. מסביב לסוכת הטקס נמצאים המתופפים והאנשים שבאים לתמוך במשתתפים. הגברים מפרסים את עצמם בחזה עם עצמות עיט ונושאים גולגלות של בופאלו אשר מחוברות לגבם כהקרבה של פיסת עור מגופם. דון, בן דודו של ווילי, מספר כי הוא נשא ארבעה גולגלות על גבו במשך כל הטקס. לאחר כארבעה ימים בדרך כלל העור מתנתק מהפירסינג. ווילי מספר, כי רוקד השמש שורק במשרוקית שעשויה מעצמות עיט ובאותה עת אוחז ביד אחת במניפה עשויה מנוצות עיט או בשתי מניפות. רוקד השמש רוקד ללא הפסקה להלמות התופים והשירה ומביט בנקודה אחת בלבד בעץ, עד אשר הוא נחשף לחיזיון. הוא מותר לנוח כאשר השירה נפסקת (אם מפסיקים לרקוד, זקן השבט מגיע ומכה בך להמשיך). ריקוד השמש, כשאר הטקסים המסורתיים (כמסע החיזיון), או אפילו צייד של בעל חיים קדוש (כעיט) איננו מותר. האינדיאני צריך להתפלל ותפילתו חושפת אותו לחלום או חיזיון שמאשרים זאת. סיפור אישי ונוגע ללב, שווילי חלק עימי, מראה את כוחה של התפילה וטקס ריקוד השמש. ווילי מספר, כי בעלה של אחותו התגרש ממנה והם לא דיברו במשך כעשר שנים. כתוצאה מכך אחותו חלתה בסרטן. בעלה החליט לרקוד בטקס, כאשר הוא עומד ושורק לצד ווילי. כאשר הגיע אליו מנהיג הטקס ושאל אותו לשם מה הוא מבקש לצום, הוא שכח להביא לו את הסוויט גראס (הדשא המתוק) והטבקו (טבק). הוא נזכר בכך רק בסיום הטקס ושאל את ווילי שלצידו מה עליו לעשות. ווילי הנחה אותו לעקוב אחר אישה מרחוק ולמסור לה את הצמחים הקדושים. הוא עשה כדברו וכאשר הוא ראה את פניה הוא גילה שזוהי אישתו, אשר השתנתה רבות במהלך השנים. הם דיברו לראשונה אחרי עשר שנים והיא התרפאה מהסרטן שנשאה בגופה. ווילי סיפר, כי בטקס ריקוד שמש אחר בו הוא השתתף, בחור שרקד לצידו התעלף מספר פעמים ובכל פעם ווילי הקטיר סוויט גראס מסביב לגופו והוא התעורר והמשיך לרקוד. בסיום הטקס, הבחור הודה לווילי והגיש לו במתנה נרתיק יפייפה ובתוכו מניפה שעשויה מנוצות עיט וסוויט גראס. בסיום הטקס בדרך כלל משאירים את העץ בשטח או כורתים אותו לשימוש בטקס בבקתת ההזעה (הסווט לודג').

מניפה וצמחים קדושים שווילי קיבל במתנה (מימין) והמשרוקית שנתן במתנה לברברה (משמאל). סרטון קצר על ריקוד השמש (למטה- מאת הלן מסקוטלנד).

ביקור בשמורה אינדיאנית

בחזרתי לקנדה ביקשתי מווילי להמשיך ללמוד ממנו על הדרך המסורתית. ברברה, אישתו, הציעה כי אסע לשמורה בה הוא נולד (Kakhewistahaw band) בססקאג'ואן, אשר לא רחוקה מהעיירה ברודוויו (Broadview). לאחר עשר שעות נסיעה, פלורנס, אחותו המבוגרת של ווילי, קיבלה את פניי. פלורנס מספרת, כי כאשר האדם הלבן הגיע, הוא בידד את האינדיאנים בשמורות, אשר היו מלאכותיות לאינדיאני, שבדרכו הטבעית נהג לנדוד במסעו בחיפוש אחר מקורות מזון (כצמחים ובעלי חיים). בנוסף, הילדים נאלצו להתנתק מהוריהם ונשלחו לאכסניות רחוק מהשמורה. הם לא הותרו להשתתף בהלוויות או לקיים טקסים מסורתיים אחרים, ומי שעשה כן, נעצר. כמו כן, הם לא יכלו לעזוב את השמורה ללא אישור מיוחד. הם אף נאלצו להמיר את השמות הרוחניים שקיבלו מהוריהם בשמות אנגליים מהדת הנוצרית. האמונה והמסורת נלקחה מהם בכח ומצב זה הוביל לאיבוד הקשר עם החיבור הרוחני וכן לניתוק מהוריהם וממשפחתם. חלקם אף אימצו את הדת הנוצרית. האדם הלבן ראה בטקסים האינדיאניים מסורות פאגניים, אולם הדבר לא נכון. הטקסים במסורת האינדיאנית הם החיבור לטבע (צמחים, בעלי חיים), בדרך פשוטה של שמירה ואהבה לאמא אדמה ולכל שאר היצורים שאלוהים ברא.

הטיפי שימש כבית ומקום לינה. הוא אוהל מסורתי העשוי ממוטות עץ ומחופה בעור בופאלו

צמחי יער קליפורניים

לפני כשבוע נסעתי לקליפורניה לבקר את חבריי באוקלנד שליד סן פרנסיסקו. לפני תחילת צום יום הכיפורים, נסענו יחדיו לטייל בשמורה סמוכה שנקראת Huckleberry park. מסתבר, כי באזור קליפורניה ובארץ תנאי האקלים זהים ולכן ניתן למצוא בשני המקומות צמחי בר זהים. צמח מרפא חשוב, שגדל בר באזור הגליל ונפוץ בקליפורניה הוא ער אציל או דפנה. רבים משתמשים בער אציל כתבלין למאכל וכתוספת לתיבול תבשילים וחמוצים. אולם, לער אציל שימושים רפואיים קדומים וערביי ישראל משתמשים בשמן שמופק מהפירות והעלים כתרופה לטפילי מעיים, כאבי אוזניים, שלשול והרעלת קיבה. לער אציל גם שימושים קוסמטיים רפואיים לחיזוק השיער והרחקת ריחות לא נעימים מהגוף (סבון ער אציל מבית "אוליב"). במסעי כאן בצפון אמריקה הרחוקה גיליתי, כי צמחי בר שגדלים בסמוך אחד לשני ובאותו בית גידול בעלי תכונות רפואיות זהות. בשמורה זו, עצי האלון הקליפורני גדלים בסמוך לעצי הער האציל והם משמשים בדומה לער אציל ברפואה העממית לטיפול בשילשול, כאבי בטן וכיב קיבה. עוד הרמב"ם משבח באכילת פירות האלון על ידי קלייתם וטחינתם (במלחמת העולם הראשונה השתמשו בבלוטי האלון כתחליף לקפה). צמח אחר שגדל בשמורה, עם שם דומה לאלון, אבל שונה בתכונותיו, הוא האלון הרעיל (Poison oak) ומגע גופני עם צמח זה יוצר תגובות אלרגיות חריפות...

בשמורה: אלון רעיל (למעלה מימין), עלי ער אציל (למעלה משמאל) ועץ אלון (למטה).

בסיום המסלול בשמורה הבחנתי בעץ שדומה להפליא לקטלב מצוי שגדל בר בארץ (ושאני מאוד אוהבת לאכול מפרותיו בעונה). קליפתו אדומה ומבריקה וצורת עליו דומה לעלי הקטלב. כתבתי לאד, שומר יער (ranger) שפגשתי בשמורה, ושאלתי אותו על העץ המיוחד. הוא כתב לי, כי עץ זה הוא Arcotostaphylos pallida. הוא נמצא בסכנת הכחדה ונחשב כנדיר. אכן, הוא שייך לאותה משפחה כשל הקטלב המצוי (האברשיים). במסעי במרוקו התארחתי אצל משפחה יהודית בעיר פאס, בביתו של אדמונד גבאי (הפטרון של הקהילה היהודית). התעצבתי לעזוב את אמירים באמצע עונת הבשלת פירות הקטלב ולפספס את קטיף ענבותיו העסיסיים. אולם, המלאכים שמעו את תפילתי, ובערב אשתו של גבאי הגישה לי צלחת מלאה בפירות בשלים של הקטלב (אשר נמכרים בשוק המקומי). הפרות מבשילים בסיום עונת הסתיו ובתחילת החורף (נובמבר-דצמבר). אוספים אותם בהבשלה מלאה והם מתוקים כתמרים. הקטלב בעל תכונות רפואיות והוא תרופה מסורתית לטיפול בכיב קיבה, כאבי בטן ועצירות, בשתיית מרתח של קליפת העץ. המרתח משמש גם לטיפול במחלות עור קשות (מריחה על העור הנגוע) ולחיזוק שורשי השיער מערבבים את קליפת העץ בשמן זית ומורחים על השיער. הקליפה של הקטלב ייחודית בצבעה האדום וצבע קליפתו שימש מקור לאגדות רבות הנפוצות בארץ. אחת מהן מספרת על אב ובנו, שהתאהבו בנערה יפה. הבן בקנאותו הרבה קטל את אביו ובמקום בו רוותה האדמה מדמו של האב עלה עץ בעל גזעים אדומים. מכאן גם שמו של העץ "קטל-אב".













קטלב מצוי הגדל בארץ (מימין), פירות קטלב שאכלתי במרוקו (למעלה) והעץ בשמורה מאותה משפחה כשל הקטלב (משמאל).