בית אל וההר הקדוש

נפרדנו מרינה בתחנת הרכבת והמשכנו צפונה. ישנו בלילה בחורשת זיתים והיה קר. בבוקר המשכנו לכיוון רידינג; ג'ושועה רצה לבקר בכנסיית "בית אל". שעות רבות עם התיקים הכבדים חיפשנו את הכנסייה, ללא הועיל; לבסוף התפללתי עם הטבק והובלנו לשם. הכנסייה היא מרכז לימוד רוחני, לאלו אשר רוצים לשרת את הקהילה בדרך הנצרות, ולרפא בכוחות על-טבעיים. רוב התלמידים בגילאי העשרים, מכל העולם, באים לרפא את עצמם וללמוד לרפא את האחרים. חלקם ישנים ברכב, או שוכרים דירה בקרבת מקום. למצער, לא נתקלתי במורים צנועים, או בעלי "רוח הקודש". מה שכן, אגו, כסף, ורצון להראות לאחרים את צדקת דרכם. אולם, מכל האזור נוהרים למקום אנשים לבקשת רפואה, בעלי אמונה ונכונות אמיתית לשנות את דרכם.

בלילה לנו בביתן של שלוש תלמידות מהכנסייה. מביניהן שבתה את לבי נערה בת 19, מניו זילנד, מאוד מחוברת למקור ומחוללת נסים. סיפרה לי שריפאה מיידית אדם עם ארטריטיס בידיו, בכח התפילה, צניעותה וניקיון לבה. נשארנו בשבת לסיישן רוחני בכנסייה, כשבאולם המרכזי כל העת, שירים על אלוהים וישוע. ביני לבין עצמי, עלתה תהייה, מדוע אנשים הולכים שולל אחרי ריפוי כאבים ובעיות גופניות ושוכחים את הדרך האמיתית של צניעות והקרבה להשם, ללא צורך בריפוי או בסיפוק צורכי הגוף המידיים.

בצהריים עזבנו את הכנסייה לעבר הר שאסטה. ממש הרגשנו כבר את קירבתו אלינו. לקראת השקיעה הגענו לעיירת שאסטה למרגלות ההר. מקום כל כך מקסים, רוחני ופשוט, כשברקע ההר הגדול, שזורח בצבעים משתנים. שאלנו מספר חנויות של אבנים טובות, האם יש טקס סווט לודג' בקרבת מקום, והנחו אותנו שבדיוק היום יש טקס ליד המעיינות בוויד. מיהרנו לנסוע לשם, וכשהגענו החשיכה כבר ירדה, היה מאוד קר ושלג כיסה את הארץ.