"ריקוד הוא תפילה - תפילה היא ריפוי - וריפוי הוא נתינה"

"ריקוד הוא תפילה - תפילה היא ריפוי -  וריפוי הוא נתינה"
המידע בבלוג זה נועד להגביר את המודעות על רפואה טבעית, ואיננו מהווה תחליף לאבחנה או טיפול רפואי אישי

יום שני, 29 באוקטובר 2012

בישוף מורמוני ברוח ההרפתקה

עזבתי בצהרי היום את ביתם של קיט ומרסי. בבוקר הם עזבו עם ארן וסברין לכלא הנשים, להקים את הסווט לודג' החמישי, ולקיים את הטקס. עם השקיעה, עצר לי אדם מבוגר, בישוף מורמוני לשעבר, אלן, מלווה בשתי פרדות, מרי ופוקסי, וכלבת רועים. אחרי שלושים ושמונה שנים, התגרש, עזב את דתו, והתחיל לחיות חיים רוחניים. שני משפטים שמאירים את מסעו: "נר החיים בוער בבהירות רבה יותר ברוחות ההרפתקה" (The candle of life burns brightest in the winds of adventure) ומשפט חכם נוסף לזכור "העוצמה הגדולה של האדם היא גם החולשה הגדולה שלו" (The person greatest strength is also his greatest weakness).


בלילה לנו בסיינט ג'ורג' (St.George), עיירה מורמונית. אנשים נוצרים, אשר הולכים בדרכו של ג'וזף סמית. בעבר רובם היו פוליגמים. דת שמאוד מזכירה את היהדות, והתא המשפחתי חשוב ביותר. בדרכנו אל הפארק הלאומי הגרנד קניון שבמדינת אריזונה, עברנו דרך עיירות פוליגמיות, בה התושבים חיים בקהילה סגורה, בדרך מסורתית, כאשר מספר נשים נשואות (לעתים חמש עשרה) לגבר יחיד. עצרנו בשמורה אינדיאנית "פייפ ספרינג" (Pipe spring) של שבט הפיוט (Paiute). שמורה קטנטנה ונחמדה. הפתיע אותי לטובה אחד השלטים שהוצב בכניסה לשמורה, שהתנגד לעישון (אין כמעט אינדיאני שפגשתי שאיננו מעשן) ושמחתי על ההתעוררות והחזרה למסורת, שעודד השלט השני.






















חיפשנו אחר טקס סווט לודג' באזור, מאחר ואלן התעניין בדרך הרוחנית האינדיאנית. לאחר חיפושים קלים, פגשנו בבינג'מין, אינדיאני מבוגר (דומה מאוד לווילי), שהיה קצת חשדן, בראותו מורמוני וישראלית, אשר רוצים להשתתף בטקס הסווט לודג'. אותי הוא ניסה להפחיד "שיהיה חם מאוד" ואת אלן הוא העליב בשאלה ישירה "אם הוא מורמוני". הבנתי, כי האינדיאנים באזור לא ממש סלחו לאדם הלבן המקומי (המורמונים) על מה שקרה בעבר, וכי כמו שקיט אומר, מי שלא סולח, צריך לבקש מאלוהים שיסלח לו, על שאינו יכול לסלוח. בצורה מנומסת, הוזמנו לטקס שהתקיים בסוף השבוע, אבל לא הופענו, כי ידענו שלא היינו רצויים. התהלכנו ברחבי השמורה. שיחי צבר, יוקה, ערערים ומרווה מדברית, גדלו כאן ביובש ובחום הקיצוני, אליו כה התגעגעתי וחסר היה לי בצפון.













בגרנד קניון, כשמו כן הוא, אחד מהקניונים הגדולים בעולם, גדלים ערערים (מעלה בשמורה האינדיאנית אני ליד ערער מבוגר), אלונים, אורנים ועצים עתיקים בשנים. למצער, השמורה "מסודרת" מדי לטעמי, ופחות פראית, למרות שהיתמרנו לגובה של 2,300 מטרים. ציפור שיר יפייפיה, כחולה בוהקת, שבתה את לבי, Blue jay, או בשמה העברי: "עורבני כחול". שדות מרווה מדברית (Sage brush) היו פרוסים לאורך כל הדרך, מרווה דקת עלים ואפורה, אשר משוייכת לסוג הלענה (וגם מרה מאוד כמותה), אותה אני כה אוהבת להקטיר בעת התפילה.






חשבנו לבקר גם בקניון ברייס (Bryce canyon) ובפארק הלאומי ציון (Zion national park), שבמדינת יוטה, שאמורים להיות מדהימים ביופיים, אולם מהרתי להגיע אל ג'ושועה (בונה הסווט), אשר חיכה לי בדרום קליפורניה, שנתחיל את המסע שלנו לאורך החוף אל עבר הר שאסטה בצפון, שאליו נכספה נפשי. אלן לא נפרד מעמי בבוקר המחרת, מבלי שאעשה סיבוב על הפרדות. פעם ראשונה שלי, בהחלט חוויה.



יום שישי, 26 באוקטובר 2012

מרפא צ'ירוקי במדינת המורמונים

נפרדתי מבראט במדינת איידהו במזג אוויר סגרירי. נתקעתי בסופת שלגים בוואלאס (Wallace) והתפללתי עמוקות לישועה. בחריקת בלמים נהג משאית מקסיקני, שהזדהה עם מצוקתי, עצר. המשכנו דרך מדינת מונטנה ולנו במשאית במיזולה (Missula). יופיים של הרי הרוקי היו בשיאם בזריחה. נפרדנו בפוקטלו (Pocatello) שבאיידהו (רק כביש אחד חוצה דרומה), ודרכי אל עבר סאלט לייק סיטי (Salt lake city) שבמדינת יוטה, לפגוש את קיט, מורה משבט הצ'ירוקי. כנסיות ומקדשים משלהם, מדינה שרובה מורמונית. נהג טריילר סיפר לי קמעה על דת זו, שדוגלת בנצרות, בתוספת חוקים משלה, כהתרת פוליגמיה, איסור שתיית אלכוהול, קופאין ויחסי מין טרם הנישואין. עייפה מהנסיעה הארוכה, שנמשכה כיומיים, פגשתי את קיט בפתח ביתו, מסדר ענפי ערבה טריים, ומכין עצמו לבניית סווט לודג' נשים בכלא המקומי. גם הוא, נישא לאשה מורמונית, שעזבה את דתה, והולכת בדרך האינדיאנית. רק ב-1990 הותר לאינדיאנים האסורים ביוטה לתרגל את הטקסים המסורתיים. בהתנדבות מלאה קיט בונה סווט לודג'ים בבתי הכלא, ומקבל מאלוהים רבות בחזרה. בעברו היה מכור לסמים ולאלכוהול, אולם אחרי שנגמל ורפא את עצמו, הוא מרפא אחרים בבתי הכלא. בכלא הנשים הוא כבר בנה ארבעה סווטים והחמישי מתוכנן בשבת הקרובה. קיט ואשתו מרסי נסעו בבוקר המחרת לכלא הגברים לערוך מעגל דיבור (Talking circle). הם מבעירים אש מרכזית, שמסביבה יושבים האסורים, מתפללים, מעשנים במקטרת המקודשת, ומקטירים צמחי מרפא. קיט מלמד את האסירים האינדיאנים להתפלל, חלקם מעולם לא היו מחוברים למסורת או לאמונה.


קיט מנחה טקסי סאן דאנס וסווט לודג'. אינדיאני משבט הצ'ירוקי. השבט היחיד עם שפה כתובה, אלף-בית, מטבע, תלבושת ייחודית (אינם עוטים נוצות לראשם, אלא כובע/תרבוש) ואפילו חוקה משלהם, הרבה לפני הגעת האירופאים. אין בשבט זה טקסי סאן דאנס, לכן קיט הולך בדרך הלקוטה, ואומץ על ידי בזיל ברייב הארט. בשמו האינדיאני הוא אייל מרפא דב אדום (Red bear medicine elk) ומרסי היא אשת הכוכב הכחול (Blue star woman). ביתם פתוח לאנשים מכל העולם, אשר משתתפים בטקסים. בעיתוי מושלם הגיעו זוג טרי מדרום צרפת, ארן וסברין, שהכירו בטקס הסאן דאנס (הוא רקד והיא הייתה באוהל הירח) ומחצית מהשנה הם מתנדבים לצידו של קיט. בערב חגגנו יום הולדת חמישים וחמש לקיט במסעדת הדב השחור.













על פי מסורת שבט הלקוטה והצ'ירוקי, האש נוצרה על ידי האלוהים כברק, אשר הגיע עם הסוסים. הסוס הכה בפרסתו באדמה והביא עמו את האש, לכן מעגל האש בנוי כפרסה פתוחה לכיוון דלת הסווט שבמערב (בטקסי הסאן דאנס הדלת במזרח). האבנים של הסבים מתחממות באש מחוץ לסווט, מוכנסות פנימה ומוזנות עם צמחי מרפא של שורש הדב, טבק, ארז ועשב מתוק. זורה המים על האבנים נמצא סמוך לדלת במערב. במערב: הפיזי, הבוגרים, הדב, הברק, המים (אומה=נותנת החיים=האשה) וחלומות. בצפון: המנטלי (הנפשי), הזקנים, הבופאלו, החכמה, החמלה, האהבה והסליחה של הרוח. במזרח: הרוחני, התינוקות, העיט, אלוהים, הדרך האדומה, התחלות ובחירות חדשות. בדרום: הרגשי, המתבגרים, זאב הערבות (הקיוטי), התכסוס, הצד האפל, הליצן והאגו.





בחצר ביתם סווט לודג' משפחתי קטן, על המזבח גולגולת של בופאלו, מקטרת מקודשת וגם וולוטה (תמונה שמאלית מעלה) בצורת Y, אשר משתמשים בה במסעות חזון, אותם קיט מנחה. לוולוטה שני כיוונים, כל כיוון פונה לבחירה אחרת, כאשר במרכז יש את צדף האבאלון, שמסמל את האלוהים. לוולוטה קשור דגל תפילה אדום עם טבק ועליו פלומה (נוצה צעירה) של עיט, שמסמל את הילדות. הרוחות מדברות אלינו בסימנים, כאשר לכל שבט מנהגים שונים ואפילו בתוך אותו שבט מסורות אחרות. שלושה סימנים חשובים: קונדליני, האינסוף והמעגל. האנרגיה שנכנסת לסווט היא של אבני הסבים, עליהם זורים מים, שמתאדים, ובצורת קונדליני האנרגיה עוברת בין כולם ומרפאת. סימן נוסף הוא האינסוף, אשר מחבר את מעגל האש בחוץ עם המעגל הפנימי של הסווט. וכן...המעגל הוא סימן מאוד מרכזי בתרבות האינדיאנית. ישנם עשרים ושמונה אבנים בסווט, כעשרים ושמונה הצלעות של הבופאלו וכן מספר הפרקים בידנו.










נשארתי לטקס הסווט לודג' בערב שישי, למרות שלא יכולתי להשתתף בו, כי הייתי ב"תקופה האדומה". נסענו אל ג'ואי (מורמוני לשעבר), שבחצר ביתו סווט לודג' גדול. עזרתי בניקוי ענפי השדר (River birch), כיסודות לסווט לודג' שהם יבנו בשבת בכלא הנשים, עם תמיכה נוספת מענפי ערבה. העמסנו אבני סבים ונסענו לכלא. על הדשא ישב לו עקב אדום זנב (Red tailed hawk), אשר האסירות מכנות אותו "הארי", שלוקח את תפילותן עמו, בשעה שהוא עף חופשי מעליהן. שלוש איילות ברכו אותנו בדרכנו חזרה הביתה, בעוד מרסי וסברין עמלו על הכנת דגלי תפילה בארבעת הצבעים לסווט החדש, מאתיים חמישים בכל צבע, עם מעט טבק בכל אחד מהם (קיט ביקש שאברך את האחרון). בערב הגיעו שישה עשר אנשים, מלבד אינדיאני אחד, כולם היו לבנים. קיט הציג אותי לפני כולם וכשהם הוציאו את המקטרת המקודשת ופתחו את הטקס, פרשתי לישון, עד חצות הלילה.










יום שני, 22 באוקטובר 2012

בראט וחכמת הלקוטה: חלק ב'

בראט הציע שאלון הלילה בביתם בעיירה דיר פארק, שם הוא גר עם ליסה, בתה של ג'ודי וילדיה. קיבלתי ממנו ציפורן של דב שחור, שנרצח במזיד, אולם בראט התפלל, וקיבל מסר לקדש את זכרו. בדרך המסורתית האינדיאני נמנע מלצוד דב ולאכלו, כי הוא נחשב לאיש הרפואה; כשהאינדיאנים צדו אותו לראשונה ובישלוהו על האש, הבשר נעלם, ונשאר רק אפר. מהאפר נוצרו יתושים, שמטרידים את האדם עד היום. 

בקיץ האחרון, כשבראט רקד בטקס ריקוד השמש, פירסו אותו בחזהו, בעוד הינו שורק עם משרוקית מעצמות עיט ומנופף במניפות. ריקוד וצום קשה של ארבעה ימים ולילות. מה שהחזיק אותו, היו הרוחות והמסרים שהוא קיבל במהלך הטקס. באו אליו עייטים שחורים, שדחפו אותו קדימה, שלא יפול, ועפה מעליו יונה. בימים האחרונים מרה שחורה נכנסה בו, והוא שתה אלכוהול. לישועה הוא התפלל בכנסיה בשמורה האינדיאנית הסמוכה, וכששב לביתו פגש בי בדרכו. למרות שהוא הולך בדרך זמן רב, הוא לא קיבל אישור להיות שומר ולבנות את הסווט, למרות היותו נושא מקטרת. הסברתי לו, שהוא חייב לוותר על ההחזקות שלו. בראט יודע, שאם הוא רוצה להיות שומר סווט, הוא זה שישפוך את המים על האבנים החמות בטקס, ולכן הוא צריך להיות נקי במחשבתו וגם מסמים. עודדתי את רוחו, ואמרתי לו שעליו להקריב את עצמו למען אלוהים ואחרים, ואז יקבל אישור לבנות סווט ולטפל באנשים.  

בערב ביקרנו את עדר הבופאלו שמגדלים בשמורה. בראט מספר, כי בסווט מציבים גולגולת של בופאלו, עליה שמים ענף ערבה, לאחוז במקטרת המקודשת. ובד"כ משתמשים בקרן הימנית של הבופאלו לזרוע עימה את המים על האבנים בסווט. הסווט נבנה כל פעם מחדש ומפורק בסיום הטקס, מענפי ערבה ושדר (Birch). את העצים לאש המקודשת אוספים בטבע, יבשים ורטובים, לבערה איטית ומתמשכת לכל הטקס. בבוקר יצאנו לסיור ביער, בו מקננות ציפורים ועופות נודדים, כעייטים, נשרים ("עיט שחור", כך קוראים לו האינדיאנים כאן) ונצים. ביער זה גר היה נכדה של ג'ודי, שנהרג בפברואר האחרון, בתאונת דרכים. מצאנו נוצה ענקית של הודו בר (Wild turkey) ושל עיטם לבן ראש (Bald eagle). 


על פי מסורת הלקוטה, אשת גור הבופאלו הלבן, הביאה שבעה טקסים לאינדיאנים:
1. סווט לודג' (בקתת הזעה): איניפי.
2. סאן דאנס (ריקוד השמש): וונגווציפה.
3. ההתבגרות.
4. זריקת כדור: כנראה הכנה לצייד.
5. יוהיפי.
6.מקטרת מקודשת: צנופה.
7. מסע חזון/ חיזיון: אמבלצה.

בטקס היוהיפי, אדם קדוש אינדיאני, בד"כ מרפא גדול, שמאן ו-Elder, קשור באצבעות ידיו, רגליו ומסביב לגופו, ושמיכה עוטפת וקשורה עליו. הוא מוצב במרכז המזבח, בעוד פניו מוטות מטה. המזבח מכוסה בפרוות בופאלו עם דגלי תפילה קשורים בארבעת הכיוונים. החדר חשוך לגמריי והנוכחים מתחילים לשיר בתפילה עם רעשן הרעם (דלעת ובתוכה אבני צור). לעיתים מתרחשים נסים בטקס והתפילות עוזרות לאדם שלשמו מתפללים, להתרפא. בטקס יוהיפי בו בראט נכח, רוח אינדיאני הסתובבה בחדר, דפקה על הדלת וצחקה. בסיום הטקס, האדם על המזבח הותר מכל הקשירות, ללא עזרת הנוכחים. ישנם מקרים בהם איש היוהיפי לא חוזר (רוחו יוצאת מגופו).


טקס אחר, מסע חזון או חיזיון, בשפת הלקוטה- אמבלצה. עורכים את טקס הסווט לודג' עם שני סבבים בלבד, לקרוא לרוחות ולהתכונן לטקס. בסיום הסבב הראשון, הנוכחים לא מדברים או מסתכלים על המתפלל, כי הוא כבר עבר לעולם הרוחות. האדם עולה להר להתפלל, בעוד האש המקודשת דולקת ארבעה ימים, ארבעה עשר אבנים בתחילת הטקס, וארבעה עשר נוספות, כשהאדם שב מההר. המתפלל יושב במרכז מעגל (הוצקה) לבדו על שמיכה, אוחז במקטרת המקודשת (צנופה), כשממולו בשער המזרחי ענף הוולוטה, שעשויה מעץ דובדבן מקומי (Chokecherry), עליה נוצת עיט (בד"כ מתחילים עם נוצת פלומה של עיט). ארבעה ענפי ערבה אדומה מסביבו בצורת Y ועליהם דגלי תפילה, מסביב להם קשורים דגלי תפילה קטנים, בארבעת הכיוונים. המתפלל אינו יוצא מהמעגל ארבעה ימים ולילות ונמצא בצום מוחלט (שער היציאה אותו בראט הכין מענף מרווה). בסיום הצום, המתפלל עוטף את הוולוטה בבד אדום ושומר עליה, אולם שורף את דגלי התפילה וענפי הערבות. בסיום הטקס מעשנים במקטרת המקודשת. מסע חזון יכול להתקיים גם מתחת לפני האדמה. האדם המתפלל חופר לעצמו בור, בור בו הוא בקושי רב יכול לשבת, מחזיק במקטרת שלו, ומכסים אותו באדמה, כאשר נשאר צינור אוויר לנשימה מעל האדמה. כך הוא מתפלל וצם ארבעה ימים. בראט הכין עצמו לטקס, חפר לו את הבור, אולם הטקס התבטל, כי באותו היום נולד תינוק בשמורה.  

בראט וחכמת הלקוטה: חלק א'

על אם הדרך, בעוד טיפות הגשם הראשונות נופלות על היומן שלי, ואני מספיקה להוסיף עוד מספר שורות מזכרוני, עוצר לו רכב אדום לאסוף אותי, שממשיך מערבה. כשחגרתי הבחנתי שליד החגורה יש תיק רפואה קטן וגם שלל סממנים אינדיאנים אחרים ברכב. שאלתי את הנהג, בראט, אם הוא הולך בדרך האדומה. מסתבר, שסבתא רבא של בראט משבט הקרי מהמערב ויש לו מורה ידוע משבט הלקוטה, באזיל ברייב הארט. בעשרים וחמש השנים האחרונות הוא שומר האש בטקסי הסווט לודג', משתתף בריקוד השמש, ואף רקד בקיץ האחרון במדינת דרום דקוטה בטקס של שבט הלקוטה. בארט לקח אותי לבקר את סבתאל'ה ג'ודי. אשה מבוגרת, אשר גרה לבדה באמצע יער ארזים עתיק, בבית מעץ, ללא חשמל, ועם מים שאובים מבאר. ביתה מלא במאות ספרים על רוחניות, במרכז ניצבת מיטתה, עליה היא נחה ופוררה את צמח המרפא שלה, מריחואנה, לעישון ולרקיחת משחה לרגליה. מסביבה סממנים מקודשים מדתות שונות, כבודהה, ישוע, ושלל נרות דולקים. ג'ודי מכינה עצמה לסוף העולם, שקרב לטענתה, בעשרים ואחת לדצמבר השנה; היא בנתה בית מעץ ואיכסנה אותו במזון יבש רב, שיספיק להצלת שניים עשר אנשים.







בארט לקח אותי לסיבוב ביער. אספנו יחד שרפים מהעצים, שונים בצבעם ובריחם. אפילו בין האורניים יש הבדל בשרפים, השרף של ה-Douglas fir לבן, לעומת השרף של ה-Lodgepole pine שמתחיל כצהוב והופך לאדום, עם הזמן. את השרפים אוספים אחרי הקיץ, כשהם מתייבשים על העץ. בארט מכנה את השרף "קופל" (Copal), והוא מספר כי בשבט הקרו (Crow) מפזרים את הקופל על האבנים בסווט. בשבט זה הסווט לודג' שונה, כי מעגל האבנים בסווט בצד ימין, בעוד האנשים יושבים מסביבו בחצי מעגל. בארט למד ממסורות של שבטים שונים בארה"ב, בעיקר מהלקוטה. לאחר שאספנו את הקופל, בארט שר את שיר התודה בשפת הלקוטה, להודייה (הבהרה: קופל הוא בדרך כלל עץ (Bureseru microphylla), המקודש לאינדיאנים של המאיה, ומעץ זה אוספים את השרף, מאלו אשר נפגעו על ידי ברקים (אנשי הרעם). כנראה התחליף הוא שרף מחטניים בצפון אמריקה).










עצרנו ליד אחד מעצי הארז העתיקים, שם הוא עישן במקטרת המקודשת והתפלל לריפויים של אחרים, קשר דגלי תפילה בשבעת הצבעים, לשבעת הכיוונים (מזרח, דרום, מערב, צפון, למעלה-אבא שמיים, למטה-אמא אדמה ובמרכז-האדם), כדי להשב את תשומת ליבם של הרוחות מכל הכיוונים לתפילותיו. אספנו מעץ עתיק זה עלים בשביל טקסי הסווט לודג' שלי בארץ. משם המשכנו לקרחת יער, בה הם עורכים טקסי סווט לודג', אותו הם מפרקים בסיום כל טקס. ג'ודי מתכוונת לבנות כאן מרכז שיקומי למכורים, כאשר הסווט הוא חלק מהליך השיקום. עד עכשיו הייתה שם מטופלת אינדיאנית אחת ששהתה שם ארבעה ימים. נפרדתי בחמימות מג'ודי, וקיבלתי ממנה אבן קוורץ מיוחדת, מבורכת בידי אשה עם צ'י חזק; כאשר היא מברכת, היד שלה מתחממת, מזיעה והצ'י שלה עוברת לאבן. ג'ודי אמרה שאבן זו תשמור עליי בדרכי אל הר שאסטה. הבטחתי לשמור על קשר ולהציע לג'ושועה לבקר אותם במסעותיו.

יום ראשון, 21 באוקטובר 2012

בדרכי אל מערב ארצות הברית

נפרדתי ממריאן והבטחתי לשוב. קיבלתי שירים מקודשים שאחיהם הגדול, ג'וני אלכסון, שהיה גם כן שמאן, שר בטרם מותו, וצמחי מרפא לתפילה (מרווה, עשב מתוק, קניקיניק ושורש הדב). נסיעה מערבה לנלסון, עיירה היפית ידועה בבריטיש קולומביה, אל עבר הגבול. סופה התחוללה ועזבתי את קלגרי מאחוריי, שהייתה צפויה להיות מושלגת ביותר. לאחר יממה לא קלה בדרכים הגעתי לנלסון, בלילה גשום ביותר. כמחסה ולינה נשארתי במשאית הקרה עם מיכאל, צמחוני שמוכר בשר בעלי-חיים למאכל, שונא חברה ומנוכר. נפרדתי ממנו בבוקר וטפסתי במעלה ההר עם ח'ברה מאתר קאוצ'סורפינג (ארגון אירוח בינלאומי) לנסות לנקות את המחשבות על העתיד הלא צפוי בהמשך מסעי. נלסון נחשבת כבירת ההיפים הרוחנית, הכל בה יפה ומיסטי, אבל הרגשתי שחסרה בה נשמה, וכמו שהאינדיאנים המקומיים מכנים אותה, "העמק של הנשמות האבודות".








אחר הצהריים המשכתי אל עבר הגבול, אולם בדרך עצר אותי בחור צועני בולגרי, שעוסק בצמחי מרפא, ג'והן, והציע שאתארח אצלו. שוחחנו על אנרגיות, דתות וצמחים, ובבוקר הוא ליווה אותי מחוץ לנלסון. הטמפרטורות צנחו למעלה אחת והגעתי רק עד העיירה הקרובה קאסטלגר. אצבעות ידיי קפאו ואף אחד לא עצר. פעם ראשונה שבכיתי מרוב כאב מהקור הקיצוני והתפללתי עמוקות לישועה. עצר לי רכב שקידם אותי עד סלאמון, שם פגשתי במלאך דארל, שכיוונו היה בכלל חזרה מזרחה, מרחק של שבע שעות נסיעה לקלגרי, אבל רוח הקודש נפלה עליו, הוא החליט לעזור לי, לחצות עימי את הגבול, לוודא שאני בסדר ואז לשוב על עקבותיו חזרה לקנדה. מריאן אמרה שהם יתפללו בטקס הסווט לודג' להצלחת דרכי בשעה שתיים עשרה בצהריים וכך המחוג הראה כשהגענו לגבול. ידעתי שמוריי איתי בתפילתם.


בגבול לא הקלו על דארל ועליי. הפרידו בינינו ותחקרו אותנו בנפרד. הסירו לי את הכפפות, את המעיל, ועמדתי כשעה וחצי בקור מחוץ למשרד במעבר הגבול האמריקאי, בעוד הם בודקים לעומק את תכולת תיקיי, לוקחים טביעות אצבעות וגם מצלמים. כשהבודקת הגיע אל תיק הרפואה האינדיאני, היא שאלה מה זה, והסברתי לה שזה לתפילה. היא המשיכה לשאול, ומה יש בפנים? ועניתי, מרווה. ומה את עושה עם זה? את שורפת את זה? ואמרתי שכן. נשמתי לרווחה. כך עברה לה הבדיקה עמוסה בשאלות: על עברי כביולוגית וכסטודנטית בקנדה, מטרת ביקורי בארה"ב וגם על המצב בארץ. אפילו את ארנקי הם פתחו שלוש פעמים וספרו את כספי, אולם לבסוף הותר לנו לעבור, שילמתי דמי מעבר ויופייה הייחודי של מדינת וושינטון נחשף במלוא הדרה. השארנו את הצינה והקור של קנדה מאחורינו, וחלפנו על פני יערות שטופי השמש, בעוד איילות ברכו אותנו לשלום (נקבות Mule deer אותן לא צדים, ולכן הן ידידותיות).

דארל סיפר לי שסבתו הייתה מרפאת עם צמחים מקומיים וערך לי סיור בוטנאי ביער. נסענו יחד כשעתיים בכבישים צרים ויערות צפופים של עצים מחטניים, בין בקתות עץ באמצע קרחת יער, מסומנים עם "כוכב" של דת הויקה (המאמינה בכוחות הטבע). דארל אסף עלי ארזים, ממין שטרם הכרתי, "הארז בעל העלה השטוח" Flat leaf cedar, קטף רק את החלקים הצעירים ורק מעט מכל עץ (זוהי הדרך הנכונה לאיסוף עלים וצמחים בכלל). ערבות גדלו ליד הנחל ודארל אסף חוטרים של ערבה אדומה, שמצמיחה ענבות שמשתמשים בהם כתרופה. ענבות כחולות (כפירות הסמבוק)- מותרות למאכל, אדומות- צריך לבדוק, ורעילות הן הלבנות. חוק דארלי לכל מטיב לכת ביערות. נפרדנו בהודייה גדולה ודארל שב חזרה על דרכו אל קנדה.



יום רביעי, 17 באוקטובר 2012

שימור המסורת וכאב זכרון העבר

מריאן ביקשה ממני שאתלווה אליה להרצאתה במרכז החינוכי בקלגרי, שם מדברים על התרבות האינדיאנית העשירה, אולם באותה העת, מעלים את נושא היותם קורבן, בשל הנזק הרב שנגרם להם כיחיד וכחברה, כאשר הם נלקחו בכוח מהוריהם בעודם ילדים, נושלו מתרבותם ואמונותיהם, והוכרחו לדבוק באמונה הנוצרית, בפנימיות סגורות מונהגות בידי נזירות, עבר שהסתיים רק לאחרונה, בסוף שנות התשעים בקנדה. 

למפגש היום הגיעה קבוצת ילדי כיתה ה' לשמוע את דבריה של מריאן. מהם היו אינדיאנים, יפנים, לבנים ואפילו ילדה יהודיה אחת, שבסוף ההרצאה נגשה אליי, ואמרה לי "תודה", בעברית. מריאן הציגה עצמה כ-Elder (אידיאני מבוגר בעל שיעור קומה מבחינה רוחנית ותרבותית, שהשתתף בטקסים המסורתיים, ומהווה יועץ רוחני ומטפל בחברה) משבט הקרי, רעיה, אמא לששה ילדים (שאמצה גם ילדה נוספת ואת בנה הקטן), סבתא וסבתא רבא. אני הצגתי את עצמי, וסיפרתי כיצד באתי ללמוד באוניברסיטת קלגרי ולחקור את חיפושיות הקליפה ביערות קננסקיס, ובסוף לימודיי נקשרתי לתרבות האינדיאנית ונהייתי לרופאת שבט (medicine woman) לאחר השתתפות בטקס סווט לודג', אשר חשף אותי לרוח מאחורי החומר של כל הדברים, ובמיוחד של הטבע בו אנו חיים. כביולוגית, למדתי רק את עולם החומר, וכלל לא עסקנו באוניברסיטה בגוף הרוחני של עולם הטבע. הסברתי לילדים שמוטב שלא יידבקו בנפלאות הטכנולוגיה של צפייה בטלוויזיה ומשחקי מחשב, ויעדיפו לבלות כמה שיותר זמן בטבע, ללמוד ולחקור את נפלאות הבריאה. 


מריאן היא רוקדת שמש (sun dancer) שבעה עשרה שנים, טקס רפואה לא קל, שבו האדם צם ארבעה ימים ומתפלל בעודו רוקד, כדי להתחבר לכוחות עליונים. לכן היא לא מהססת לרגע, לחלוק את הידע הרוחני העשיר שלה עם הילדים, כי היא יודעת שהוא נכון. התרבות שלנו הועברה דרך הפה, באמצעות סיפורים. לאבות הקדמונים שלה לא היו ספרים. הם למדו מהטבע ומצפייה בבעלי חיים. מריאן מסבירה לילדים על המעגל, שמשותף לכל בתרבות האינדיאנית, כאשר יש ארבע דלתות, לארבעה כיוונים, מזרח-דרום-מערב-צפון. כל חודש, בו כל אחד נולד, קשור לכיוון של דלת מסויימת, משם הוא הגיח, בהיוולדו, בוכה ומבקש מזון (החלק הרגשי שבנו). לכל אחד מאיתנו יש בעלי חיים, אשר מלווים אותו בכל כיוון של ארבעת הדלתות, וזה שונה מאדם לאדם.

כאשר מריאן מתפללת, היא אומרת את שמה הרוחני "אשת ענן לבן רך" ומבקשת מהרוח הגדולה, מהסבים והסבתות ומבעלי החיים שמלווים אותה, לעזור לה מבחינה רוחנית. במזרח, מלווים אותה האיילה והצב, היא קוראת להם ומבקשת שימלאו את ליבה בטוב, בכבוד ובקבלה, שהיא תוכל לקבל את עצמה כמו שהיא. בדרום, היא קוראת לציפור הרעם, לעיט ולכל בעלי הכנפיים, לעזור לה עם הרגשות שלה, שזה הפה שלה. היא מבקשת שיעזרו לה להיות טובה, מבינה ומכבדת כל אחד, וגם לכבד את אמא אדמה. במערב היא קוראת לרוח של דב הגריזלי ולכל בעלי החיים עם ארבעת הרגליים, לעזור לה עם הגוף הפיזי שלה, לשמור את הגוף שלה חזק, ואם היא עשתה טעות כשהילכה על אמא אדמה, היא מבקשת שיסלחו לה. בדלת האחרונה, בצפון, היא קוראת לססקוואץ (Big foot), לאנשים הקטנים ולרוח של הבופאלו, שישמרו על השכל (mind) שלה חזק ונבון. כך היא מתפללת מידי בוקר. לאלוהים אין הבחנות אם האדם שמתפלל הוא לבן, אינדיאני או אחר.

כולנו בני אדם שהולכים על אמא אדמה ואנחנו צריכים לכבד כל דבר. ההרים הם התרופה והריפוי החזק ביותר בעולם. תראו אינדיאנים באים מכל העולם, הם עושים דרך ארוכה להרים בארצות הברית ולהרי הרוקי כאן, כדי לבקש חיזיונות (visions), עזרה ורפואה. אנשים מסויימים לפעמים מאוד חולים והם נלקחים לריפוי בהרים, אבל בד"כ זה משהו מאוד אישי, ששותפים בו רק שני אנשים. אם מישהו אבוד רוחנית והוא צריך חיזיון, הם ילכו וישבו בהרים, יצומו ארבעה ימים ולילות, לא ישתו ולא יאכלו, יתפללו ויעשנו במקטרת, יקטירו מרווה או עשב מתוק. אחרי הצום והתפילות הם יקבלו את החיזיון שלהם וידעו מה נכון לעשות לקבלת רפואה.

מה אתם עושים עם הטבק?
יש הרבה כוחות בטבק. כאשר אני מקבלת טבק ומתפללת לשלומו של אדם, הרוחות אומרות לי מה להגיד, ואז אני שמה את הטבק על האדמה לתשורה. חלק קוברים את הטבק, אחרים שורפים אותו ויש כאלו אשר משאירים את הטבק על האדמה ליד עץ. מקבלים כך הרבה כח והעץ עונה לשאלות שלנו. לפעמים שמים את הטבק במקטרת לעישון, מקטרת מקודשת.

איך יודעים אלו בעלי חיים מלווים אותנו?
בדלת שלכם, היכן שנולדתם, כאשר מתפללים ומסתכלים לכיוון שלה (כמו במחוג השעון), מבקשים מהבורא שיגיד לכם אלו בעלי חיים באו להיות העוזרים שלכם.

איך אני יודעת מה השם הרוחני שלי?
Elder נותן לכם את השם הרוחני. השם שלי הוא "אשת ענן לבן רך". רציתי להיות בעל חיים, דב או עיט, אבל אני ענן. כאשר רוצים לקבל שם, באים ל-Elder, לוקחים טבק, דגלי תפילה ומתנה ומבקשים ממנו שם רוחני. הוא יתפלל בשבילכם ויבקש שם, לעיתים הוא יאמר שעדיין זה לא הזמן המתאים, ולעתים הוא יתן ישירות את השם. השם של כל אחד יהיה שונה וקשור לטבע, כאשת העורב, מים, אורות הצפון וכ"ו. יש לכם שם כשאתם נולדים וכשאתם מתבגרים השם משתנה (מילד לאשה). אלו אשר מסורתיים, ילקחו על ידי ה-Elder, שילמד אותם את המסורת, ואח"כ הם יחזרו לחברה ויצטרכו ללכת בשני העולמות, בעולם שאנו חיים בו ובעולם הרוחות. כשאתם הולכים בשני העולמות, אתם בשלווה עם עצמכם, אבל יש כאלו שזה מאוד קשה להם, במיוחד לילדנו. הם צריכים הרבה אומץ, כדי לדעת מי הם.

קשה ללכת בדרך הזאת?
לפעמים, אבל הרוחות ידריכו אתכם מה לעשות ובעלי החיים יבואו לעזור לכם.

יש לכם שפות שונות?
שפת הבלק פוט, שפת הקרי, שפת הדאני ושפות אחרות לשבטים שונים. אפילו בתוך אותו שבט (כשבט הקרי) יש ארבע שפות שונות. נחמד להקשיב לסיפורים בשפת הקרי, אבל כשמנסים לתרגמם לאנגלית, הם מאבדים מהקסם שלהם.

הצעירים האינדיאנים לא גאים בתרבות שלהם?
הרבה מהם כן. רואים זאת בטקסי ה-Powwow כשהם רוקדים. אני גם רוקדת. יש לי מוקסינים לבנים ושמלה אדומה. דודתי תפרה את השמלה הזאת לפני כמעט חמישים שנה ועד היום אני לובשת את השמלה הזאת בגאווה רבה, כי היא תפרה זאת ורקדה עם השמלה הזאת, עד שלא יכלה לרקוד יותר. יום אחד, לפני עשרים שנה, היא שאלה אותי אם אני רוצה לרקוד, ואמרתי שכן, ובאותו היום קיבלתי את השמלה, המוקסינים, את המניפות ואת הקישוט לשיער, ואני שומרת עליהם מריקוד לריקוד. בתי עובדת בבית הספר הקתולי, אני מתלבשת ועוזרת לה להראות לתלמידים את התרבות והמלאכות המסורתיות שלנו, כעבודות יצירה עם חרוזים. אם יש פרויקט, אנחנו מתחילים לעבוד עליו בסתיו ובאביב זה כבר מוכן.

למה טיפי משמש?
הטיפי היה הבית של האינדיאנים שבנוי במעגל. אני מקיימת טקסי סווט לודג', שגם הוא בנוי כמעגל, וזה הרחם של אמא אדמה. אנחנו יושבים בתוכו ומתפללים. בחוץ יש את האש המקודשת, שהיא גם בצורת מעגל. שם שמים את האבנים ומביאים אותן ממעגל האש בחוץ אל תוך מעגל נוסף פנימי בסווט. אנחנו באים ממעגל, שזהו הרחם, והעולם שלנו הוא גם כן עגול.

את גרה בשמורה?
גרתי בשמורה כילדה, אבל לקחו אותי מהוריי ושמו אותי בפנימייה. אחר כך בעלי ואני גרנו בשמורה כשנה וחצי ועזבנו.

תוכלי להגיד מספר מילים בשפת הקרי?
טנסי/ שלום
אסתם/בוא לכאן
אקווה מינה/ ואז מה?
אבל אתם תשימו לב, שכשמישהו מדבר בשפת הקרי, הוא יעשה סימני ידיים.

נלקחת מהורייך כשהיית ילדה?
כן. אבי לא רצה שאלך והוא ברח איתי ליער, עד שהייתי בת שש, ואז המשטרה תפסה אותנו והייתי צריכה ללכת לפנימייה ואבי הלך לכלא. הוא לא רצה שאלך לפנימייה נוצרית, אלא לבית ספר רגיל, אבל כך זה היה, ואנחנו לא היינו אחראים לעצמנו. ההורים שלי היו יכולים לראות אותנו, אבל אנחנו לא היינו מסוגלים לבוא אליהם.

האם את כועסת על כך?
שמחה ששאלתם זאת. כל שנה אני רוקדת בטקס של ריקוד השמש לעץ החיים. השנה הזאת כשרקדתי הרוחות אמרו לי שהם מאוד מרוצים מהעבודה שאני עושה, אבל לא מכך שאני כועסת. אני כל כך כעסתי שהם אמרו לי זאת. כילדה סבי אמר לי שאני לא אוהב את מה שהם יעשו לי, אבל לבלוע זאת, ולחייך. נפלתי על הרצפה בטקס ולא הפסקתי לבכות עד שנרדמתי. היה לי חיזיון שאני רוקדת. כשהתעוררתי לקח לי שבועות להבין למה אני כועסת. אני כעסתי על מה שהם עשו לי כילדה. היו לי צמות ארוכות, והם חתכו לי אותן. הם שמו חומר על ראשי וכל גופי וזה שרף אותי בקרקפת וצרב את עורי. הם לקחו את כל בגדיי ושרפו אותם. הייתי קטנה מידיי וחשבתי שהם ישרפו גם אותי.


עכשיו זה מאה שנים לפנימיות. תמיד מאה שנים זה חגיגה, אבל כאן זה שונה, באנו ללמוד. מה תוכלי ללמד אותנו?
כאדם מלומד, תמיד רציתי לחקור ולמצוא מדוע זה קרה ומהיכן הגעתי. ליהודים קרה את אותו הדבר וגם לסינים. ליהודים זה היה יותר חשוף, אבל האינדיאנים כל כל הושפלו, שהם לא רצו לדבר על כך, אולם עכשיו הם מתחילים, וגם להתרפא. כשנלקחתי לפנימיות הייתי בערך בת שש ונשארתי שם עד גיל שש עשרה. אחר כך ברחתי משם עם בעלי. פעם ראשונה ברחתי בכיתה ג'. הנזירות אמרו שאני יותר מידי טפשה ולא אוכל ללמוד מעבר לכך. הם לקחו ממני את אחיי ואחיותיי ונשארתי עימן. כל כך בכיתי, אבל סבא שלי, שהיה אדם אוהב ומאוד מקבל, הוא תמיד אמר לי שלא משנה מה שהם יעשו לי, זה לא ימשך לנצח. תעשי מה שיגידו לך לעשות ואת תהיי בסדר, כך תשרדי. הלכתי לבית הספר בבוקר ועבדתי כל אחר הצהריים. סבי תמיד אמר לי לעשות כמיטב יכולתי, וכך עשיתי. זה היה מאוד קשה, כי לבי היה שבור ובכה. כל שנה ייחלתי להיות עם אחיי, אבל הם לא נתנו לי. הם השאירו אותי לשמור על הילדים קטנים ולעזור לנזירות. היו הרבה נקיונות לעשות ובישולים. הייתי אחת מהבוגרות שם מתוך מאה עשרים בנות.

שמי נלקח ממני כשהלכתי לעבוד וקיבלתי מספר, ארבעים ושבע, כך הם קראו לי. הם לא רצו שאקרא יותר מריאן, כל התקופה שהלכתי לבית הספר ולכנסייה, כי זה לא שם קדוש, אז הם שינו את שמי לאליזבט. כל הזמן חששתי, כי הענישו אותנו קשה. אפילו אם היה נאבד לכם שרוך נעל, הייתם בצרה צרורה. השיער, הבגדים, הנעליים, הכל צריך להיות מושלם, כדי ללכת לכנסייה, ואני הייתי צריכה לשמור זאת אצל כולם, ואם לא הייתי עושה זאת, הייתי בצרות. כשפגשתי את בעלי ועזבנו, כל מה שרציתי זה להיות אמא ולראות את הילדים שלי גדלים, לעזור ולחנך אותם. שמרתי את הדרך של האדם הלבן, כי סבא שלי אמר לי שאם אעשה זאת, אשרוד. ואז שאלתי אותו, מה עם הטקסים שלנו? והוא אמר, שזה עוד יחזור אליי, ואני לא צריכה לדאוג לגביי זה. אז גידלתי את ילדיי בדרכו של האדם הלבן, אך כשהם קצת גדלו, נסענו שתיים עשרה שעות לכל כיוון, כדי להשתתף בטקסי הסווט לודג'.

כשילדיי גדלו, התעייפתי מלנקות בתים לפרנסת המשפחה, ובגיל ארבעים ושמונה הלכתי ללמוד וסיימתי תיכון יחד עם בני הקטן. באחד הימים הייתה פגישה עם האינדיאנים בבית הספר ונבחרתי ליועצת. המנהל לא הופיע לפגישה והתבקשתי לדבר. אמרתי לתלמידים, שאם אי פעם הם יצטרכו עזרה וימצאו עצמם בפינה, אני אעשה כמיטב יכולתי לעזור להם. באותו היום סיימתי עם תינוקת חדשה שנוספה למשפחתי. בחורה שלא הכרתי פנתה אליי ואמרה לי שהיא בהיריון ולא תוכל לשמור את התינוקת. לקחתי את התינוקת עמי הביתה, כי חשתי כבוד לגדל ילד של מישהו אחר, למרות התנגדותו הנחרצת של בעלי. כך המשכתי את לימודיי בקולג' עם התינוקת ונהייתי לעובדת סוציאלית. אני בת שבעים ועדיין עובדת ועסוקה בפגישות עם אנשים ובייעוץ, וגם לספר על התרבות שלנו, לילדים כמוכם. 

יום שני, 15 באוקטובר 2012

סיפור בניית הסווט לודג' של מריאן

נפרדתי יממה אחרי הטקס מווילי ופלורנס והמשכתי עוד מערבה אל עבר הרי הרוקי, לקלגרי, לבקר את אחותו הנוספת של ווילי, מריאן, שגם היא שמאנית, רוקדת השמש, ומנחת טקסי הסווט לודג'. נפרדתי מווילי על הכביש הראשי (מספר 1) והתעצלתי להתפלל להצלחת הדרך. תוצאה ישירה- שני טרמפים גרועים עם כמעט ללא התקדמות רק עד ריג'ינה. האחד היה נהג פרטי שהתיש את כוחותיי משאלות סרק, והשני נהג משאית, שעוד בתחילת הנסיעה התפוצץ לו גלגל במשאית. הוצאתי את הטבק, התפללתי, ועצר לי נהג אינדיאני משבט הקרי שנסע ישירות לקלגרי, מייקל, או בשמו האינדיאני "קנו גדול". הוא סיפר לי על חוויותיו כילד חצי אינדיאני חצי לבן מדם אירי, שגדל בשמורה, ושחצוי מבחינה תרבותית וחברתית. דודתו, ביקשה ממנו שיביא לה עשב מתוק ומרווה לטקס שהיא רוצה להכין לכבודו של מישהו שנפטר ולקראת עונת הצייד. מימיו הוא לא ראה כיצד מרווה גדלה בטבע, אבל חוק היקום הפגיש בינינו, ולמחרת נפגשנו עמו, וברוחב לב מריאן הביאה לו את הצמחים המקודשים לטקסים.


מריאן מספרת לי, אחרי הנסיעה הארוכה והמפגש המרגש עימה, כי פעם הם היו מגדלים סוסים בסמוך לביתם. יום אחד היא הולכת לשם ורואה רוח של אשה מבוגרת, שאומרת לה שהיא צריכה לבנות את הסווט לודג'. מריאן חשבה לרגע שהיא מדמיינת, אבל למחרת כשחזרה לשם שוב אותה הרוח אמרה לה את אותו הדבר. היא ספרה זאת לבעלה והוא אמר לה שכנראה היא איבדה משפיותה. מריאן חזרה לשם שוב, פגשה באותה הרוח, אך הפעם אמרה לרוח האשה, שאם היא רוצה שהם יבנו את הסווט, היא צריכה לעזור להם, כי הם אף פעם לא עשו זאת. למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, מריאן מתעוררת ורואה גבר זר בחדר השינה שלהם. היא מעירה את בעלה, ומולם מופיע אדם, שהם לא מכירים, שבא לבנות להם את הסווט (הדלת שלהם לא נעולה וכך הוא נכנס). ולא רק זאת, הוא הביא איתו כל מה שנחוץ- ענפי ערבה, אבנים, שמיכות. ואכן הוא בנה להם את הסווט וליווה אותם בטקסים שהם ערכו, אולם מאז נעלמו עקבותיו והם לא יודעים היכן הוא ואם היה רוח או אדם.


מריאן היא עובדת סוציאלית, שעובדת עם ילדים אינדיאנים מאומצים, מיום היוולדם עד גיל שמונה עשרה. היא אומרת שיש אלפי ילדים אינדיאנים, רק מאזור קלגרי, שמחכים לאימוץ. בשבת בבוקר היא מלמדת את ההורים המאמצים כיצד להקטיר ולהתפלל בדרך המסורתית, כדי שילמדו, ברבות הימים, את ילדיהם המאומצים, לשמור את המסורת האינדיאנית. מריאן משתפת את הילדים המאומצים בטקסי הסווט לודג' אותם היא מנחה. היא מספרת על ילד בן ארבע, שלא דיבר מאז שאימו נרצחה. מריאן לקחה אותו עימה לטקס וכשכולם התכוננו, הוא פתח את פיו לראשונה, ואמר "יש לי שם אינדיאני", ומריאן בקשה ממנו שיגיד את שמו כשיגיע זמנו להתפלל. מאז ילד זה חזר לעצמו ואחרי הטקס לא הפסיק לדבר ולהיות חברותי. מריאן מזכירה לנו שבכל מקום שאנחנו נמצאים תמיד לזכור לקחת את הרוח שלנו איתנו "Always take your spirit with you". מה הכוונה? לא להשאיר איתנו את המחשבות המיותרות מהעבודה וממקומות שונים שהיינו בהם ולקחת את הרוח שלנו איתנו לכל מקום שאנו הולכים.