"ריקוד הוא תפילה - תפילה היא ריפוי - וריפוי הוא נתינה"

"ריקוד הוא תפילה - תפילה היא ריפוי -  וריפוי הוא נתינה"
המידע בבלוג זה נועד להגביר את המודעות על רפואה טבעית, ואיננו מהווה תחליף לאבחנה או טיפול רפואי אישי

יום ראשון, 21 באוקטובר 2012

בדרכי אל מערב ארצות הברית

נפרדתי ממריאן והבטחתי לשוב. קיבלתי שירים מקודשים שאחיהם הגדול, ג'וני אלכסון, שהיה גם כן שמאן, שר בטרם מותו, וצמחי מרפא לתפילה (מרווה, עשב מתוק, קניקיניק ושורש הדב). נסיעה מערבה לנלסון, עיירה היפית ידועה בבריטיש קולומביה, אל עבר הגבול. סופה התחוללה ועזבתי את קלגרי מאחוריי, שהייתה צפויה להיות מושלגת ביותר. לאחר יממה לא קלה בדרכים הגעתי לנלסון, בלילה גשום ביותר. כמחסה ולינה נשארתי במשאית הקרה עם מיכאל, צמחוני שמוכר בשר בעלי-חיים למאכל, שונא חברה ומנוכר. נפרדתי ממנו בבוקר וטפסתי במעלה ההר עם ח'ברה מאתר קאוצ'סורפינג (ארגון אירוח בינלאומי) לנסות לנקות את המחשבות על העתיד הלא צפוי בהמשך מסעי. נלסון נחשבת כבירת ההיפים הרוחנית, הכל בה יפה ומיסטי, אבל הרגשתי שחסרה בה נשמה, וכמו שהאינדיאנים המקומיים מכנים אותה, "העמק של הנשמות האבודות".








אחר הצהריים המשכתי אל עבר הגבול, אולם בדרך עצר אותי בחור צועני בולגרי, שעוסק בצמחי מרפא, ג'והן, והציע שאתארח אצלו. שוחחנו על אנרגיות, דתות וצמחים, ובבוקר הוא ליווה אותי מחוץ לנלסון. הטמפרטורות צנחו למעלה אחת והגעתי רק עד העיירה הקרובה קאסטלגר. אצבעות ידיי קפאו ואף אחד לא עצר. פעם ראשונה שבכיתי מרוב כאב מהקור הקיצוני והתפללתי עמוקות לישועה. עצר לי רכב שקידם אותי עד סלאמון, שם פגשתי במלאך דארל, שכיוונו היה בכלל חזרה מזרחה, מרחק של שבע שעות נסיעה לקלגרי, אבל רוח הקודש נפלה עליו, הוא החליט לעזור לי, לחצות עימי את הגבול, לוודא שאני בסדר ואז לשוב על עקבותיו חזרה לקנדה. מריאן אמרה שהם יתפללו בטקס הסווט לודג' להצלחת דרכי בשעה שתיים עשרה בצהריים וכך המחוג הראה כשהגענו לגבול. ידעתי שמוריי איתי בתפילתם.


בגבול לא הקלו על דארל ועליי. הפרידו בינינו ותחקרו אותנו בנפרד. הסירו לי את הכפפות, את המעיל, ועמדתי כשעה וחצי בקור מחוץ למשרד במעבר הגבול האמריקאי, בעוד הם בודקים לעומק את תכולת תיקיי, לוקחים טביעות אצבעות וגם מצלמים. כשהבודקת הגיע אל תיק הרפואה האינדיאני, היא שאלה מה זה, והסברתי לה שזה לתפילה. היא המשיכה לשאול, ומה יש בפנים? ועניתי, מרווה. ומה את עושה עם זה? את שורפת את זה? ואמרתי שכן. נשמתי לרווחה. כך עברה לה הבדיקה עמוסה בשאלות: על עברי כביולוגית וכסטודנטית בקנדה, מטרת ביקורי בארה"ב וגם על המצב בארץ. אפילו את ארנקי הם פתחו שלוש פעמים וספרו את כספי, אולם לבסוף הותר לנו לעבור, שילמתי דמי מעבר ויופייה הייחודי של מדינת וושינטון נחשף במלוא הדרה. השארנו את הצינה והקור של קנדה מאחורינו, וחלפנו על פני יערות שטופי השמש, בעוד איילות ברכו אותנו לשלום (נקבות Mule deer אותן לא צדים, ולכן הן ידידותיות).

דארל סיפר לי שסבתו הייתה מרפאת עם צמחים מקומיים וערך לי סיור בוטנאי ביער. נסענו יחד כשעתיים בכבישים צרים ויערות צפופים של עצים מחטניים, בין בקתות עץ באמצע קרחת יער, מסומנים עם "כוכב" של דת הויקה (המאמינה בכוחות הטבע). דארל אסף עלי ארזים, ממין שטרם הכרתי, "הארז בעל העלה השטוח" Flat leaf cedar, קטף רק את החלקים הצעירים ורק מעט מכל עץ (זוהי הדרך הנכונה לאיסוף עלים וצמחים בכלל). ערבות גדלו ליד הנחל ודארל אסף חוטרים של ערבה אדומה, שמצמיחה ענבות שמשתמשים בהם כתרופה. ענבות כחולות (כפירות הסמבוק)- מותרות למאכל, אדומות- צריך לבדוק, ורעילות הן הלבנות. חוק דארלי לכל מטיב לכת ביערות. נפרדנו בהודייה גדולה ודארל שב חזרה על דרכו אל קנדה.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה